פורים מגיע: צריך להתחכם כדי לחפש 8 ילדים

התחפושת הראשונה שרכשתי במיטב כספי מתחבאת לה עד היום בקרן זווית. ניסיתי להעניק אותה כמתנה לחברות, אך למרבה האכזבה תמיד קיבלתי אותה בחזרה. "תזרקי אותה כבר", אומר לי הפרטנר, "היא שוכבת פה כבר עשר שנים",

אך הלב מתקשה לזרוק תחפושת ראשונה, ועוד כזו ששילמתי עליה הון, למרות שמעולם לא נלבשה.

דב מזהב

לפני כעשור, כשהבכור היה בן שנתיים וחצי, הוא הביע משאלה להתחפש לדב. חרשתי את כל החנויות באזור, וצריך לזכור שההיצע אז היה נמוך בהרבה מהיום, ולא התייאשתי - הבן רוצה להתחפש לדב, אז צריך לקנות תחפושת של דב.

לאחר שלושה ימי שיטוטים, מצאתי דב - תחפושת מגושמת מפרווה כבדה, שכל ניסיון לצאת ממנה כרוך בשעה של התפתלויות. "למה לא חילקו את התחפושת לשני חלקים, שיהיה קל יותר להלביש את המכנסיים ולהוריד?" שאלתי את המוכר, שרק משך בכתפיו. 

כשהגענו לסוגיית המחיר, הזדעזעתי: "מה זה, תכשיט זהב?" אלא שכאן המוכר פצח בנאום חוצב להבות על איכות הבד, עיצובו בידי מעצבת מחוננת (רווקה בטוח, או אמא שרוצה לנקום באמהות אחרות!). אבל שימי רוצה דב, והרצון לרצות את הילד יחד עם המחשבה על האור בעיניו גרמו לי לחתום על הצ'ק.

כשהגיע פורים הוצאתי את התחפושת מהשקית: "שימי, תראה, הנה הדובי שרצית!". שימי הביט בדב במבט מזועזע, אותו פירשתי כהלם של שמחה. בכוחות משותפים הצלחנו, הפרטנר ואני, לדחוס את גופו הקטן של שימי לתחפושת. כשעה לאחר מכן קיבלנו טלפון בהול מהגן - לבוא להציל את הילד מהדב.

האינדיאנית משנה שעברה - פאסה

ההכנות לפורים, אתם יודעים, מתחילות מיד לאחר שנגמר חג הפורים הקודם, כשהילדים מסירים את שאריות האיפור ומבהירים למה יתחפשו בפעם הבאה.

בשנה שעברה העליתי מהמחסן את מזוודת התחפושות כחודש לפני חג הפורים. במשך השנה אני ממלאת את המזוודה באביזרים שיוכלו לשמש אותי בהתקרב היום, ולכן היא עמוסה בתלבושות. רק מה? לצערי, כל תחפושת ששילמתי עליה טבין וטקילין התגלתה כחד פעמית. אם שירה, לדוגמה, התחפשה לדבורה לפני שנתיים, הרי שמאז העוקץ של הדבורה נפל, ואין סיכוי שבעולם שטלי ויעלי לא ידחו אותה בשאט נפש. אם רכשתי ליעלי תחפושת של אינדיאנית, הרי שהשנה הבנות יחליטו שהאינדיאנית זה "פאסה".

חוץ מתחפושות יפות, יקרות וחד פעמיות, יש לי במזוודה גם שלל שמלות שנראות "כמו פורים", שמלות נשף מפוארות שמעולם לא נעשה בהן שימוש, נעליים גבוהות שהביאה לי שכנה מחוץ לארץ, ושאר אביזרים. צחוק הגורל, המזוודה עמוסת התחפושות משמשת בעיקר את ילדי השכונה. כולם יודעים שאצל משפחת גרין יש מלאי של תחפושות שניתן ללוות חינם אין כסף, רק להחזיר בגמר החג. 

לפחות עם הבנים קל יותר. הם תמיד, אבל תמיד, רוצים להתחפש לשוטרים או לחיילים. רק תקני להם ציוד אקדח, אזיקים ומכשירי קשר, ובמשך ימי הפורים הם עסוקים במצוד אחר חשודים.

מאות שקלים ליום אחד

אבל ההתמודדות עם הבנות אינה קלה. קחו לדוגמה את מה שהתרחש אצלנו בבית בפורים, לפני שנה בדיוק: "אמא, אני רוצה להתחפש לכלה", אומרת יעלי כשדוק מציף את עיניה. אני ממהרת לשלוף מהמזוודה שמלת כלה שנקנתה בשנה שעברה לאחותה הגדולה. הבד מבריק ולבן, רק צריך לאוורר אותה מעט. "אכבס אותה ואגהץ, נסדר לך טול והנה את כלה!", אמרתי.

"לא, אמא, אני רוצה שמלת כלה כמו של אסתי (חברתה הטובה ביותר), שמלה נפוחה נפוחה, מוכרים אותה בחנות של דני, ראיתי אתמול". גם המחיר נפוח, חשבתי לעצמי, תחפושת במאות שקלים בשביל יום אחד? הבטתי בתחפושת הדב שהציצה אלי מתחתית המזוודה, והזכירה לי נשכחות.

"אני אשיג לך חישוק, והשמלה תהיה נפוחה", ניסיתי, אך יעלי בשלה: "זה לא שווה, אני רוצה להיות כלה כמו אסתי".

ומילא יעלי, שרוצה כמו אסתי, שירה כבר החליטה להפוך לחבצלת השרון, תחפושת שהיא ראתה בפרסומת בעיתון. וטלי, לא פחות ולא יותר, מעוניינת להתחפש למלכת השלג, תחפושת יקרה שמוכרים רק בחנות אחת בקניון.

מעבירים את האחריות

"ראית, כל ילדי השכונה נהנים מהתחפושות שיש לנו במזוודה, האמהות מברכות אותי על החיסכון, ורק אני אבקר שוב בחנות של דני ואשאיר לו צ'ק שמן על הדלפק. וזה לא רק הכסף, זה גם עיקרון חינוכי..." נאמתי לפרטנר.

הפרטנר, לידיעתכם, עוסק שנים רבות בתחום החינוך ("אני מנהל בית ספר של 300 תלמידים, ולנהל סעודה שקטה ושלווה עם שמונה ילדים אני לא מצליח?" הוא תמיד צוחק). הוא הביט בי, ואמר: "את יודעת מה הטעות הבסיסית שלך? את נוטלת אחריות במקום שבו את צריכה להטיל אחריות", ובעצה אחת חשבנו על רעיון.

בערב הכרזנו על אסיפה משפחתית. הילדים התיישבו סביב השולחן, ואבא אמר להם בקול רציני: "אתם כאלה ילדים מוכשרים ואחראים, אז השנה חשבתי על רעיון קצת שונה. כל אחד מכם יקבל סכום כסף, ואני רוצה שהשנה תכינו את התחפושת שלכם לבד, אמא ואני רוצים שתפתיעו אותנו", וחילק לכל ילד שטר מרשרש.

"וואו", פלטה שירה, ותוך דקות נעלמו כולם אל החדרים, מתרגשים מהמשימה המאתגרת.

והתוצאה, אכן, היתה מדהימה: שירה בת ה-8 הכינה תחפושת של מלכת הצבעים, ויעלי התחפשה לשודדת ים. וכן, הן השתמשו בפעם הראשונה בתכולת המזוודה מהמחסן! יעלי שלפה משם שמלה בצבעי אדום-שחור. היא קנתה בריסטול מוזהב ורצועה שחורה לכסות את עינה, ומטבעות זהב עשויות שוקולד ("אני אחלק לחברות שלי"). הבנות הלכו מאושרות למסיבה. גם אני והפרטנר היינו מאושרים.

ומה השנה?

אז זהו, גם השנה כבר העליתי את המזוודה מן המחסן, ילדי השכנים יזכו לשודדת ים ולמלכת הצבעים מהשנה שעברה, והבנות שלי - מבט לא העיפו במזוודה המתפקעת.

"אמא, השנה אני רוצה להתחפש לכלה עם שמלה נפוחה נפוחה", פצחה יעלי בנאום, "כמו של אסתי", ושוב עיניה בורקות כאילו לא עברה שנה. "נדבר על זה בערב, כשאבא יחזור", מיהרתי להשיב. 

תובנה אחת לשבוע:

זה לא עניין של כמה ילדים יש לך, וכמה כסף אתה יכול להוציא, כמו העניין החינוכי. איך, איך מלמדים ילדים ליהנות ממה שיש, ולא לחמוד את מה שאין?

• מלי גרין, בת 32, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס שמונה.

לטורים הקודמים:

• איך היא עושה את זה באמת? (הגירסה ברוכת הילדים)
• איך שולחים שמונה ילדים בזמן לבית הספר?
• היום שבו החלטתי להעניק זמן איכות לכל אחד מילדיי
• אנחנו יוצאים! עכשיו נשאר "רק" למצוא בייביסיטר
• מי אמר שהמדינה מממנת לי את הילדים?
• יום האם? לא אצלנו