גם אשתך לא סומכת עליך עם הילדים?
איך מחליטים בני זוג על חלוקת תחומי האחריות ביניהם? מה עליך לעשות אם בן זוגך השתלט על אחד התחומים - גידול הילדים, למשל, ובטוח שרק דרכו היא הנכונה? והאם יכולה להתקיים זוגיות טובה כשצד אחד כל הזמן תוקף והאחר מתגונן? בתיה ברק-ורבין מדגימה ומסבירה
"אני לא סומכת על בעלי בכל מה שקשור לילדים. כשאני משאירה אותם בהשגחתו, תמיד קורה משהו לא טוב", מספרת אורית. "אתמול למשל הלכתי עם בננו בן ה-6 לקנות נעליים והשארתי את בעלי עם התינוקת. כשצלצלתי לבדוק מה העניינים, שמעתי ברקע את הצווחות שלה והבנתי שהוא יושב מול המחשב ומניח לה לבכות.
"כשחזרנו, ביקשתי ממנו לעזור לבן עם השיעורים בזמן שאני עשיתי לקטנה אמבטיה. שמעתי ממרחק את השיחה ביניהם, בעלי דיבר אל הילד בטון מזלזל והתייחס אליו בנוקשות כמעט אכזרית. מאוחר יותר אני הייתי צריכה לשבת עם הילד על השיעורים, כי הוא סירב להכין אותם עם אביו.
"אני לא יכולה לסמוך עליו גם כשהוא יוצא איתם לגינה, הוא תמיד שוכח מעיל או כובע, הוא אף פעם לא מביא אותם בזמן לארוחה, התינוקת רעבה ומרוטה מעייפות והילד חוזר כל פעם שרוט ופצוע. כשאני מתלוננת על חוסר האחריות שלו, הוא אומר שאני חולת שליטה והיסטרית".
כל המריבות בינינו קשורות לילדים
הסיפור של בעלה דן, נשמע כך: "אורית היא אמא למופת, עד כדי כך שאף בן אנוש לא מצליח להתקרב לרף הגבוה שהיא מציבה, והיא בטוחה שהכל צריך להתבצע בדרך שלה. היא טוענת שהיא לא יכולה לסמוך עליי, ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות כשאני שומע את זה, כי אני רופא ילדים וחייהם של תינוקות וילדים נתונים בידי יום יום.
"מאז שנולדו הילדים היא פיתחה אובססיה בקשר אליהם והיא מסרבת לשחרר אותם משליטתה המוחלטת. אני עוקב אחרי ההתנהגות שלה ולדעתי היא מגינה עליהם בצורה מופרזת. אם היא תמשיך בהתנהגות הזו היא תגרום להם נזק בלתי הפיך. היא לא מאפשרת לילד לפתח עצמאות ולכן הוא הססן ופחדן. כשאני מביע את דעתי בנושא היא כועסת ונעלבת. לצערי, כל המריבות בינינו קשורות לילדים".
אורית ודן מרוכזים כל אחד בסיפור שלו, בצדק שלו ובפגיעה שנפגע. הם מבקרים זה את זו ומעמידים אחד את השני במבחנים. כל אחד מהם משוכנע שהדרך שהוא נוקט היא היחידה והתנהגות האחר שגויה לחלוטין. אורית איבחנה את בעלה כחסר אחריות, והוא איבחן אותה כהיסטרית ואובססיבית. בכך חסמו את התקשורת ביניהם.
תבוטל החלוקה לתחומים בלעדיים
אורית רואה את עצמה כאחראית על טריטוריית חינוך הילדים ומבקשת שבעלה ינהג על פי הכללים שלה ויפעל תחת פיקוחה. דן מתעקש להיכנס לטריטוריה שאורית ניכסה לעצמה. השאלה המכרעת: האם המטרה של בני הזוג היא עליונות ושליטה או שיתוף פעולה מתוך כבוד ושוויון? אם התשובה היא שיתוף פעולה, הוא יתאפשר רק אם בני הזוג יוותרו על שליטה מוחלטת בתחומים בלעדיים.
במקרה שלפנינו נמצא שגם דן אינו מאפשר לאורית לחדור לתחומים בחייהם שבהם הוא הקובע היחיד. כאשתו של רופא ילדים, אורית חשה מאוימת והסיקה שאם לא תיאבק על שליטה בטריטוריה של גידול הילדים, היא תאבד את מעמדה גם בתחום כה חשוב ומשמעותי עבורה. התנהגותה אינה פרי החלטה מודעת והיא בחלקה הגדול אינטואיטיבית, על כן היא מתלוננת ומבקשת שבעלה ישנה את התנהגותו.
אם אורית אכן שואפת באמת ובתמים שביום מן הימים היא תהיה מסוגלת לסמוך לגמרי על בעלה, היא חייבת לאפשר לו לטפל בילדים בדרכו שלו מבלי לבלוש אחריו ומבלי לשפוט אותו.
דן מבקש, בצדק, להיות מעורב ומשפיע בחינוך ילדיו, אבל הביקורת שלו כשהוא מצביע על נזקים בלתי הפיכים שגורמים מעשיה של אשתו, מגבירים את ההתנגדות שלה לפתוח את הטריטוריה שהיא תופסת כשלה. אורית מצידה צריכה להעז ולהיכנס גם לאזורים בהם היא תופסת את עצמה כחלשה - אלה שלתחושתה נחסמים בפניה על ידי בעלה או שהיא חוששת להיחשף בהם בחולשתה.
כל הדרכים נכונות
הדרך היחידה לפתח שיתוף פעולה בזוגיות היא לנסות ולהבין את האחר, לקבל אותו כפי שהוא גם אם התנהגותו לא לגמרי מקובלת עלינו, להתייחס ברצינות לדעות, לרצונות ולצרכים של בן הזוג ולאפשר גמישות ופתיחות בתחומי אחריות.
שום נזק לא ייגרם לילדים של אורית ודן אם אביהם ינהג עמם על פי דרכו ואמם על פי דרכה, בתנאי שההורים לא יתגוששו זה עם זה ויתנצחו כל הזמן בשאלה מי מהם צודק. כאשר ההורים מבינים זה את נקודת המבט של השני ומסכימים לא להסכים בנושא מסוים, הם יצליחו להגיע להסכם משביע רצון גם לגבי העניין השנוי במחלוקת.
- הכותבת היא מאמנת זוגיות אישית ומנחת קבוצות ויחידים בנושאי זוגיות ונישואין. לאתר של בתיה ברק-ורבין לחצו כאן
לטורים הקודמים בסדרה:
