מתי הבנתי שהגיע הזמן לערוך סדר אצלנו

"כשברשותך חבורה של חמישה ילדים, שהגדול ביניהם בן חמש, את קצת חוששת לנסוע להורים. נזכרתי בשאלה של חמותי בשנה שעברה: 'אתם בטוחים שאתם רוצים לבוא?'". זכרונות מהסדר הכי לא בסדר שעברה מלי גרין

מלי גרין עודכן: 11.04.06, 08:43

ערב פסח, לפני חמש שנים. בשיא ההמולה והבלגן, הפרטנר נכנס: "אשתי, השנה הזמינו אותי לערוך את הסדר בישיבה של עולים מרוסיה". הוא דיבר בהתרגשות. האמת? גם אני התרגשתי.

כשברשותך חבורה של חמישה ילדים, שהגדול ביניהם בן חמש, את קצת חוששת לנסוע להורים. נזכרתי בשאלה של חמותי בשנה שעברה: "אתם בטוחים שאתם רוצים לבוא?" (משמע: אולי תשקלו את הרעיון שוב?) בהתחלה, לרגע קל, נפגעתי, אך במחשבה שנייה הבנתי שאין סיבה. חמותי לא בדיוק רוצה לשמש על תקן גננת בליל הסדר.

כן, כנראה שחצינו קו מסוים שאומר: הגיע הזמן שתעשו את הסדר לבד. מצד שני היה החשש הזה מפני הסדר הראשון שצריך לארגן. אז הנה - הפרטנר זימן לי פתרון מושלם: גם לא אצטרך להתמודד עם חרדות ההכנה, גם לא אצטרך לבשל, וגם לא אהיה לנטל על חמותי או הוריי.

מציאות נושכת

בשבועיים הקרובים, כל מי שרצה (וגם מי שלא רצה) נאלץ לשמוע על ההזדמנות הגדולה שנפלה בחלקי. "את יודעת איזה יופי זה?" בפעם האלף נאמתי לשכנתי, "מצד אחד לישון בבית, כי הישיבה קרובה אלינו, כך שלא צריך לטלטל מזוודות, ומצד שני - לחגוג מחוץ לבית". נדמה שניסיתי לשכנע את עצמי יותר מאשר את הסובבים אותי.

חמותי הביעה התלהבות יתר כלפי הרעיון: "מצוין, פשוט נפלא, אין יותר טוב מזה!".

הפרטנר טרח במשך שעות על עריכת ליל סדר כהלכתו: אל תחשבו שזו משימה קלה לרתק לסדר בחורים, עולים מרוסיה, שעדיין לא מכירים את כל ההלכות על בוריין.

דמיונות לחוד ומציאות לחוד. בערב ליל הסדר מצאתי את עצמי בעיצומן של מריבות עם הילדים. במשך שלוש שעות ניסיתי, לשווא, לשכנע אותם לישון בצהריים. התוצאה היתה עגומה. כשהתחלתי להלביש אותם לקראת הערב, הם כבר היו מותשים מחוסר שינה ומהקרב עם המפקדת, הידועה בכינויה אמא.

ארבע טעויות הרות גורל

הילדים מותשים? טעות מס' אחת. עד מהרה הצטרפו אליה חברותיה.

טעות מס' שתיים: את הבנות הקטנות הלבשתי בשמלות מפוארות. את הבנים הלבשתי בחליפות תואמות ובחולצות מבהיקות בלובנן.

טעות מס' שלוש: נתתי לכל ילד שקית עם ממתקים. כן, לא חינוכי ולא בריא, אבל מועיל, כך סברתי, להשגת שקט תעשייתי.

"מה עם חליפת הבז' שלך? אולי תלבשי אותה? היא מאוד מתאימה לליל הסדר", כך הפרטנר, שמוביל ישר לטעות מס' ארבע.

לאולם הישיבה הגענו ברכב. "לא נורא, הדרך הביתה היא אומנם בהליכה, אבל יש ירידה", ניחם אותי הפרטנר.

מצאתי את האישה המושלמת

"שלום, אנחנו משפחת וולף, הגענו מירושלים", הציגה את אם המשפחה, אישה נחמדה מאוד, שהצטרפה אף היא לסדר. בקושי יכולתי לענות לה, כי הבת שלי נפלה שוב ושוב בגלל החישוק המסורבל של השמלה המפוארת. הבנים שלי, לעומת זאת, התחילו לשחק בשוטרים וגנבים סביב השולחן.

למותר לציין שחמשת ילדיה של גב' וולף ישבו סביב השולחן בנימוס. איזה ילדים מחונכים, עברה בי המחשבה ודקרה את לבי. "תראו, יש פה ילדים בגילכם, בואו, תשבו איתם ליד השולחן", ניסיתי, תוך שאני אוחזת ביד אחת את התינוקת שהסתבכה גם היא בשמלה המפוארת (למה לא חשבתי להביא בגד נוח להחלפה?)

"ילדים, ליבשו את הסינרים", שמעתי את גב' וולף אומרת, והם, בצייתנות רבה, הוציאו את הסינר מהשקית שבידם

(סינרים? מה זה? איך לא חשבתי על הרעיון? החולצות של הבנים שלי כבר נצבעו בצבעי העדשים ששמתי להם בשקיות...)

הבטתי בבנות העייפות שלי ובבנים שהשתובבו בפראות של אחרי-עייפות. איך נעבור את הסדר הזה בשלום? למה לא חשבתי להביא לכאן את הלול הנייד?

"הילדים שלך ישנו בצהריים? לשלי אמרתי שאם לא יישנו שלוש שעות לפחות, הם לא יבואו איתנו לסדר", המילים של הוולפית דקרו אותי. אח, זה כאב. מצד שני, הילדים שלה נראו לי טיפה מחונכים מדי, שלא לומר מאולפים.

"כן, את צודקת, אבל לא הצלחתי לשכנע אותם", עניתי והיא שלחה בי מבט שפירושו: "תגידי, מי מחנך פה את מי?" לכי תסבירי לה, שנכון, היא צודקת. הנה, בעוד גב' וולף וילדיה המחונכים יושבים יפה סביב השולחן, אני רצה אחרי הבנים, מסדרת את השמלות לבנות, מנסה להרגיע את התינוקת עם מוצץ.

איפה הסדר?

הגברים החלו להגיע מהתפילה. "אמא, אני רעב", היללות התחילו. ושוב מבטה של גברת וולף שואל: 'מה, לא נתת להם לאכול לפני החג?' לא, לא נתתי. הייתי עסוקה בשמלות המפוארות והמיותרות האלו.

קדש ורחץ. בקושי שמעתי את מילות הקידוש, כי החזרת שהונחה על השולחן עפה באוויר, ישר על חליפת הבז' שלי. "זה בלי כוונה", אמר בן השלוש שלי. אלא מה, בכוונה?

זהו זה, עד כאן. לא יכולתי לסבול יותר את מבטה המתפלץ של הגברת הנכבדה, בייחוד כשמבטם של ילדיה הצטרף אליו.

את קושיות ה"מה נשתנה" שלי שאלתי כשהתינוקת צרחה, הקטנה גם כן והבנים רבים. והפרטנר? הפרטנר חסר אונים, בעצם. הוא רוצה לעזור, אבל הוא חייב לנהל את הסדר. לאחר שטבלתי את תפוח האדמה במלח, הבנתי שהסדר שלי הסתיים.

אני מבצעת נסיגה זריזה

"ילדים, החוצה!" מול פניה הנדהמות של גב' וולף וילדיה המאולפים "ארזתי" את כולם. הושבתי את הקטנות בעגלת התאומים, והצמדתי את הבנים לצידי העגלה. "אני הולכת הביתה", אמרתי לפרטנר ופניו התמלאו צער. "אל תצטער, תמשיך את הסדר, אני כבר אעשה אותו בבית".

- "לבד?"

- "אין ברירה, אתה התחייבת, אתה חייב להמשיך".

צינת הלילה קידמה אותי. מזל שהדרך חזור היא בירידה.

"הי מלי, מה את עושה בחוץ?" זאת היתה פנינה, שכנה ותיקה שהיתה כמו אמא בשבילי. סיפרתי לה בקצרה את התלאות שעברו עלינו. היא עמדה בחלון ביתה והקשיבה. "בואי אלינו", ביקשה. סירבתי בתואנה שהילדים ממוטטים, אבל היא לא ויתרה. כמו מלאך משמיים היא ירדה למטה עם מגש גדול שניחוחות נדפו ממנו. "הנה, בטח לא בישלת, אז לפחות שיהיה לך שולחן ערוך".

הודיתי לה ונכנסתי לבניין שלי החשוך (כולם נסעו לחג). הילדים, שהשילו מעליהם את בגדי המלך המפוארים, נרדמו בתוך דקות. ערכתי לעצמי שולחן, מזגתי לכוס מיץ ענבים, ולבד, מול הגדה פתוחה ערכתי את הסדר כדת וכדין.

"והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" - יצאתי מהבית כי הייתי זקוקה להצלה, אבל רק כשלקחתי את הילדים הביתה, נגאלתי. ארבע כוסות של גאולה, הנה שתיתי את כולן. פתאום לבד, מול ההגדה, הבנתי מה תהיה הגאולה האמיתית שלי: לחגוג את ליל הסדר לבד, בבית!

מאז אנחנו חוגגים את הסדר בבית, והמראה של הילדים שלי שיושבים סביב שולחן הסדר בביתם, עם חיוך ושירים וקושיות גורמת לי להרגיש שהצלחתי לחנך אותם לא רע, בעצם. עם סינר, או בלעדיו.

תובנה אחת לשבוע:

ככל שתנסו יותר להרשים ולהשוויץ בילדים שלך, כך הדרך לפיאסקו תהיה מהירה יותר. ותרו מראש על הפוזה!