כשהדודה, שלא אוהבת הרבה ילדים, באה לבקר

הדודה מאנגליה מגיעה, ומשפחת גרין נכנסת לכוננות. הדודה, שלא אוהבת משפחות מרובות ילדים, באה לבדוק אם ניתן לגדל שמונה ילדים מוצלחים, ולמלי יש את כל המוטיבציה שבעולם (ועזרה מהשכנות) להוכיח לה שזה אפשרי

מלי גרין פורסם: 21.03.06, 10:36

הדודה מאנגליה מגיעה לביקור בשבוע הבא. הדודה הזו היא אימת המשפחה של בעלי. החיים שלה מאורגנים כמו צבא בריטי, הבית שלה מרוהט במיטב המסורת הבריטית (ספות עור לבנות, שטיח בהיר מקיר לקיר), הארוחות אצלה מוגשות בדיוק באותה שעה זה שלושים שנה, והתפריט? רק נסו להציע לה מקל קינמון ליד כוס התה במקום זנגביל, ואתם מועדים לחרם עולמים.

כשפגשתי אותה לראשונה, היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. ניע ראשה לא סיפק לי את התשובה, האם עברתי את המבחן או לא. עד היום, הציון שלה הוא זה שאני הכי משקשקת ממנו.

יש ילדים, אין מתנות

הדודה מאנגליה אף פעם לא הבינה (כמו רבים מהטוקבקיסטים...) מדוע אני רוצה משפחה גדולה. כשילדתי את הילד הראשון זכיתי במתנה יקרת ערך שנקנתה בחנות יוקרתית באנגליה, בתוספת ברכות ואיחולים. הילד השני גם הוא זכה למתנה, אך הפעם בליווי הרמת גבה. כשנולד השלישי, לא קיבלתי מהדודה אף מתנה. תחת זאת זכיתי לנאום חוצב להבות על "סוף מעשה במחשבה תחילה". מבחינתה, הנאום היה המתנה.

אחרי הלידה הרביעית חזר הנאום, אך הפעם ללא חיוך אלא בלוויית מבט כועס, כאילו בעצם התעקשותי ללדת יצאתי כנגדה.

לאחר הלידה השישית הקשר נותק.

חמי, שהוא אחיה, דאג להעביר לה במשך השנים ד"שים מנכדיו. כאן המקום לציין כי חמי הוא החם והסבא המושלם. הסכם סודי בלתי חתום בינינו אומר כך: כל עוד אני מגדלת את הנכדים מבלי שהוא יצטרך להחליף להם את החיתולים, הוא על תקן הסבא הגואל: מופיע מספר פעמים בשנה עמוס מתנות, מגשים משאלות לכל הילדים ("סבא, איך ידעת שחלמתי על אוטו שלט?" והוא כמובן לא מגלה להם שיש לו משת"פ בדמות אמא), חלום של סבא.

ויום אחד נמאס לסבא הזה לספר טלפונית לאחותו על הנכדים, והוא הציע לה לבוא לבקר ולראות במו עיניה. ביומן שלה התפנה יום בין כסה לעשור, ומועד הביקור נקבע.

הכלי של השכן ירוק יותר

הדחקתי את בואה של הדודה עמוק עמוק במעמקי הזיכרון. שבוע לפני התאריך המיוחל הבנתי כי מתקרב היום בו אהיה חייבת להפריך את התיאוריות שלה שגורסות שאישה אינה מכונת ילודה, שכך הילדים לא יקבלו את החינוך המגיע להם, שאי אפשר להצליח לגדל כל כך הרבה ילדים ועוד לשמור על רמה, וכו'.

שיתפתי את כל שכנותי בבניין בביקור הגורלי הקרב ובא.

- "רחל, תעשי לי טובה, את מוכנה להחליף איתי כסאות רק לאותו יום?"

- "בשמחה", השיבה לי, למזלי.

נזכרתי גם בסט הכלים המדהים שנמצא בוויטרינה של אביבה, בסט השטיחים משובב העין של גלית ובאגרטל הזוהר של גילה.

ביום הביקור כל השכנות התגייסו למבצע. משעות הבוקר בוצעו החלפות רהיטים, כשכל אחת מוסיפה רעיון: "הנה, קחי גם את כיסויי הספה החדשים שלי", "אולי תורידי את התמונות מקיר חדר השינה שלך?" בתוך שעתיים אי אפשר היה להכיר את הבית שלי. הגדילה לעשות אסתר השכנה שאפתה עוגה מפוארת לכבוד האירוע.

שוחד לילדים

לילה קודם לביקור, התחננתי בפני מנקה המדרגות שיגיע לבצע "ניקיון פסח" בכל הדירה שלי. בינינו, אפילו לפסח לא ניקיתי כמו שניקיתי לכבודה של האורחת מאנגליה. הפאנלים צוחצחו, חרכי התריסים זכו למטר סבון ומים, כלי הכסף מורקו, המפות גוהצו, גרגיר אבק לא הצליח לשרוד את מבצע הניקיון.

בעודי טורחת על תפריט עשיר, העמיד הפרטנר את כל הילדים בשורה ("מזל שאת הילדים לא החלפת עם ילדי השכנים", הוא ציין ביובש) ופנה אליהם בטון רציני: "אני צריך את העזרה שלכם", אמר ופצח בהסבר על הדודה מאנגליה שרק מחכה שהם יתנהגו כמו שילדים בדרך כלל מתנהגים כשדודות מגיעות, ועליהם, שהפעם הם חייבים לשחק את המשחק ולהתנהג לתפארת. הילדים הקשיבו בפנים רציניות.

"אם לא תריבו, לא תתווכחו ורק תגידו 'סליחה, בבקשה, תודה', תקבלו פרס גדול אחרי שהיא תלך", צעקתי אליהם מכיוון המטבח, חורצת לשון לכל תיאוריה חינוכית באשר היא.

הטלפון צלצל. זה היה חמי, מודיע שהם מתקרבים לשטח האש. בדיקה אחרונה: הילדים מסורקים ולבושים, גם אני דאגתי להסיר כל עדות לכך שעד לפני חצי שעה עוד נראיתי כמו עוזרת בית. הבטתי סביב, התמונה נראתה מושלמת.

כמו לורדים

והנה הם הגיעו, חמי, אחותו ובעלה שנשרך אחריה. לראשה כובע הדור, לרגליה עקבים, עיניה מכווצות כאילו היא מחפשת משהו. מאחוריה חמי מפיג את המתח בעליצות, כדרכו. הביקור הצליח מעל המשוער.

לא ידעתי שהצלחתי בחינוך ילדיי כל כך. הם ישבו כמו לורדים, 'סליחה, בבקשה, תודה'. הבנות שיחקו ביניהן קלפים באופן מעורר התפעלות, ואפילו הקטנה, שבדרך כלל עסוקה בלייצר נזקים, הבינה את גודל המעמד ורק חייכה באושר סביב. האוכל הוגש בצורה מלכותית (בכלים המפוארים של השכנה, זוכרים?). לרגע רציתי לעצור את הכל ולהקפיא את התמונה כך לתמיד.

היא נפרדה מאיתנו מבולבלת לגמרי. באה לקלל ויצאה מברכת.

לא מפסיקה לדבר עליי

בשבוע שאחרי קיבלתי ד"שים מכל קרובי המשפחה הגרים בארץ. "היא לא מפסיקה לדבר עלייך", "עכשיו היא מבינה איך את יכולה להרשות לעצמך לגדל משפחה גדולה", "הצלחת להרשים אותה ובגדול!"

אך האם הדודה חזרה בתשובה? האם היא באמת לא מתנגדת למשפחות גדולות? אני לא בטוחה. רק לפני שבוע היא התקשרה לאחיינית, שילדה את ילדה הרביעי, ואמרה לה: "אם הבית שלך היה מתפקד כמו הבית של מלי, הייתי מברכת אותך במזל טוב!"

ולי, האם אמרה מילה טובה? לא, רק ציינה ביובש שחבל שאני מחזיקה בית כל כך מפואר. "אולי כדאי, מלי, שתלמדי מהשכנות שלך איך צריך להיראות בית שיש בו הרבה ילדים. אני בטוחה שאת כל היום הולכת עם המטלית ביד, במקום להשקיע קצת זמן איכות בילדים!"

קבלו תובנה אחת לשבוע:

יש אנשים שאי אפשר לרצות. אז אולי במקום לנסות תתחילו להשקיע בעצמכם?