לא תאמינו מה ראינו בגן החיות

הילדים מאוד רצו, השכנים גם נסעו, אפילו החברים מבלים - למשפחת גרין לא נותרה ברירה והם יצאו לביקור בגן החיות. כך, לפחות, הילדים יכולים להעשיר את הידע שלהם ולהכיר חיות נדירות

מלי גרין פורסם: 25.04.06, 18:15

אפילו ידיות התריסים עדיין מבריקות מנקיון הפסח. הבית חגיגי ויפה, אך גם זה לא הצליח להדוף את המשפט הראשון והידוע ששומעים מפי הילדים בעוד יום של חופש: "לאן נוסעים היום?" ומספר זוגות עיניים ניתלות בנו בשאלה.

"למה לנסוע?" שואל אבא שלהם. "תראו, הארץ כולה חוגגת מימונה, בואו נבלה בבית, נבשל ביחד, נכין ארוחה חגיגית, נשחק משחקים, נהנה מהחג", וכאן מוסיף הפרטנר טיעון שאמור לשכנע גם את דודו הקטן: "עם ישראל יוצא בהמוניו, בכל מקום צפוף, נסיעות לאתרים - רק אחרי המימונה".

"אבל אבא, תראה, משפחת ספירו יצאה מוקדם בבוקר ליום כיף בצפון, והחבר שלי נוסע לצימר בדרום, ועוד יומיים מתחילים הלימודים ואתה חוזר לעבודה", שימי מעווה את פניו, בני כמעט פורץ בבכי, אני שותקת, יושבת מהצד וצופה את התרחיש במדויק: הם יקטרו, אנחנו ננסה לשכנע, הפרטנר ייכנע, נפצח בדיון לאן הכי כדאי לצאת, נכין צידנית ונצא לדרך.

"גן החיות התנכ"י בירושלים", נפלה ההחלטה פה אחד. התלהבות גדולה אוחזת בילדים.

"מה רע בלהישאר בבית?" חוזר הפרטנר על דבריו. "כל השנה אני בדרכים מהבית לעבודה וחוזר חלילה, פעם בשנה אפשר לשבת בבית. טוב נו, מה לעשות? הילדים רוצים, הילדים יקבלו", הוא מקבל עליו את הדין ומשבח את הבחירה: "לפחות מקום מעניין".

"נעשיר את הידע שלהם, שיראו עולם, שיכירו חיות נדירות", הסכמנו ביחד.

עמישראל על צידניותיו

האמת? גם אני מעדיפה להישאר היום בבית (זוכרים? זה שניקינו בחודש האחרון ללא הפסקה). אבל נכנעת למציאות: השכנים יצאו, החברים של הילדים יצאו, גם אנחנו חייבים לצאת.

הצידנית ארוזה, הילדים נרגשים. הצלחנו לשכנע את מימי לשבת בשקט בכיסא הבטיחות (עוגיה טעימה עשתה את העבודה) ויצאנו. חייכנו לשכנים שהתניעו את רכבם כמה דקות לפנינו, כולם מחויכים. האם גם הם נפלו קורבן לרצון ילדיהם? לפותר החידה מובטח פרס.

פקקים. למה שלא יהיו פקקים? כל עם ישראל על צידניותיו וילדיו יצאו מהבית. אי אפשר אפילו להתחרט ולסובב את ההגה.

למרות שקראתי את כל הכתבות העוסקות ב"איך להעביר נסיעה ארוכה עם הילדים", במקרה דנן רק סיננתי בשקט: "חמודים, אתם רציתם לנסוע. אני מבקשת להתנהג בהתאם!" מימי, שלא ביקשה לנסוע, הרשתה לעצמה לבכות וליילל, בעוד שאר הילדים מנסים להרגיע אותה.

איפה החיות?

כעבור שעה ארוכה כנצח הגענו לגן החיות התנכ"י, וחילקנו בינינו את העבודה: הוא אחראי על הגדולים, אני על הקטנים (כבר סיכמנו שאין לדעת מה קשה יותר). הסתכלתי סביבי, "ילדים, איפה יש כאן חיות?" שאלתי.

הילדים פנו אנה ואנה, מנסים לקלוט. "מסתובבים כאן יותר אנשים מחיות", התלוננה שירה.

בהיתי באב שהסתובב חסר אונים, צועק בקול את שמו של בנו שאבד לו. "ראיתם ילד נמוך כזה, עם שיער שחור ומכנסיים כחולים?" שאל בדאגה כל מי שעבר על ידו. כן ראיתי, רק שזה הבן שלי, דודו. נמוך כזה עם שיער שחור ומכנסיים כחולים...

כרי הדשא היו מאוכלסים במשפחות שפתחו צידניות ולעסו בחדווה מצות עם שוקולד, ריבה או גבינה (מוצרי החמץ עדיין לא הגיעו לכל החנויות), כאילו אין דשא במקום מגוריהם. כאילו זו הפיסה הירוקה היחידה בכל ארצישראל, שעושה תיאבון אדיר.

הרעש, ההמולה ובעיקר הצפיפות לא איפשרו לי להביט סביב. עיקר דאגתי היתה נתונה למרחב הראייה שלי, שאף ילד לא ייצא מתחום השמירה שלנו.

פילים לא יודעים לדבר

"הי, אתם חייבים לראות משהו!" שירה צעקה בקול. בתוך שניות כל הילדים שעטו לכיוון מסוים, אנחנו ומימי הנתונה בעגלה בעקבותיהם. "הגאונים הפעוטים שלנו מן הסתם איתרו חיה מדהימה, נדירה ביופייה", התחלתי להתפייט.

החיזיון הדהים אותי. הם הצטופפו כולם, מהבכור עד בת הזקונים, סביב כלוב פשוט למראה. "תראו, התוכים! התוכים האלה! כמו אצל השכנים, אותו הדבר בדיוק, נכון שהוא מזכיר לך את צ'ילי, התוכי של משפחת חזן?"

"וואו, אתה צודק! אבל לתוכי של משפחת חזן יש קול יותר חזק!"

"לא נכון! הנה, בוא תגיד לו משהו. נראה אם הוא יחזור אחריך".

"קוקי, קוקי", מימי מחאה כפיים בעגלה.

הפרטנר ואני התיישבנו על פיסת דשא פנויה בסמוך לכלוב התוכים, פתחנו את הצידנית ובעוד הם ממשיכים להתווכח ביניהם, להשוות ולהתלהב מהתוכים שמזכירים להם את התוכים של משפחת חזן שהם רואים מדי יום, לעסנו להנאתנו מצה עם שוקולד.

שעה חלפה ועוד אחת. "אולי נלך לפילים?" ניסיתי, מנערת פירורי מצה. בכל זאת, הוצאה של מאות שקלים לגן חיות (לא כולל דלק) למשפחה כמו שלנו, אינה אמורה לכסות רק את כלוב התוכים.

"לא, יש שם הרבה אנשים", מחו הילדים.

"הפילים לא יודעים לדבר כמו התוכים של חזן", העלה דודו טענה הגיונית.

"אז קופים?" המשכתי להציע. איזה ילד לא אוהב אותם? "קופים כבר ראינו בכניסה", הואיל מישהו לפלוט לעברי. "תוכי, קוקי, איך קוראים לך?" המשיכו הילדים למחוא כף. "אמא, אבא, תראו כמה הם מקסימים ומדהימים!"

הפרטנר ואני המשכנו לשבת ולפטפט, נהנים מהביחד הבלתי מתוכנן של שנינו, מנסים לזכור: למה בכלל יצאנו מהבית?

תובנה אחת לשבוע:

גם אם תסובבו חצי עולם עם ילדיכם, בכל מקום הם יראו וייהנו ממה שמזכיר להם יותר מכל את הבית!