מזה הוא דווקא מעדיף הכי קטן
גדודים של אבות משולהבים צפויים להגיע למסיבות סוף השנה הקרבות. לא, את זה אין סיכוי שהם יחמיצו, הם מגיעים מצוידים היטב, ומצדם - שכולם יקנאו. ענת לב-אדלר מסבירה
יש לה ברק בעיניים, היא ניחנה בקליטה מעולה, ביכולת ראייה למרחוק ובזיכרון פנומנלי. אני בוהה בעיניים כלות כיצד הוא מערסל אותה בזרועותיו, מחייך אליה ובודק אם היא קולטת אותו.
בכל פעם שהוא מבחין בה, שרועה במקומה הקבוע על המזנון בסלון, הוא ניגש אליה, הם מחליפים מבטים והוא חופן אותה בזרועותיו בעדינות אין קץ, מלטף את קימוריה ובטח היה פוצח בריקוד אינדיאני עתיק יומין, לאות תודה כמובן, אם רק היתה מתחילה לדבר אליו ולפרט, בקול מתכתי משהו (טוב, יש לה גם מינוסים, מה לעשות) מה היא רוצה שיקנה לה מתנה.
ועד שזה יקרה, אני רוצה להכיר לכם את המתמודדת החדשה על תשומת הלב הגברית אצלנו בבית: הדיגיטלית המשודרגת שלנו.
פוסט טראומה דיגיטלית
הם נפגשו בניו יורק, ברחוב שלושים וארבע, בחנות, מה חנות - באיצטדיון רחב ידיים שמציע את כל מה שגבר הלום טכנולוגיה יכול לחלום עליו ומגיע מצויד בכפתורים, בזכרונות בלתי נגמרים ועם פונקציות מפוקסלות, מקודדות ומסונכרנות.
מהרגע הראשון שהוא קלט אותה, על המדף מאחורי המוכר הג'ינג'י עם הציציות והפיאות המסתלסלות, הוא לא הצליח להוריד ממנה את העיניים. "כזאת אני רוצה", הוא לחש והסוחר הניו-יורקי הממולח, שמבין גם עברית, לא חיכה אפילו לחצי הנהון מצדי. וכבר היא שכנה בין ידיו המושטות, הרועדות, מתרגלת לזווית הקימור וללפיתת האצבעות.
אני בשלב הזה יכולתי להפוך למירי בוהדנה, להתחיל לדבר סינית שוטפת או להודיע שאני נוסעת להתחתן עם הנסיך צ'רלס - הנער הנרגש שלצדי ממש לא זכר ברגעים אלה שאני בסביבה. "נכון שהיא מדהימה", מלמל לעצמו מדי חמש דקות, בזמן שהמוכר המתורגל במצבי פוסט-טראומה-דיגיטלית עושה את מלאכתו נאמנה וחושף בפניו עוד ועוד פונקציות נסתרות הגלומות בין כפתוריה המתמסרים.
"וכמה היא עולה, הבובה הזו?" שאלתי, כשהבחנתי שתוכנית התנתקות כבר לא תעבוד פה, ושאנחנו נתפנה מאיצטדיון האלקטרוניקה המהבהב רק כשמיס דיגיטל שוכנת לבטח בחיקו של החוקי שלי.
"אה, ממש כלום. הרבה פחות מאשר בארץ. חיסכון של לפחות אלף שקל". טוב, דיפלומטיה תמיד היתה הצד החזק שלו.
הצטרפה אלינו בשישבת
ומה אתם חושבים? שהיא לא ישבה לידנו בטיסה חזרה? מה פתאום לשלוח אותה בתוך תיק היד, או במזוודה רחמנא ליצלן? היא עלולה להתקרר, לפחד מהחושך, יבואו לה סיוטי לילה, או שהיא חס וחלילה תרגיש בודדה. טוב שהוא לא ביקש ממני לשבת בתא המטען ולפנות עבורה את הכיסא, כי אז באמת היו יוצאים לי הפלאשים מהאוזניים.
איך שנחתנו, הוא התחיל להנציח את הילדים, כאילו הקטנה היא מועמדת בתחרות מלכת היופי והגדול הוא מיסטר פרפקט (מה שממש מאוד-מאוד נכון, אבל גם במצלמה אנטי-דיגיטלית ישר היו רואים את זה). בשישי בערב היא הצטרפה אלינו לארוחת ערב אצל חברים ("אני חייב להוריד משהו למחשב של גידי", ואני חייבת להוריד לך כאפה. אולי תירגע כבר?) ובשבת לקחנו אותה לראות את איך חופי הים כבר מלאים (מה לראות, היא רקדה לו בין הידיים כמו משוגעת, הנציחה צעירות בחוטיני וזקנות בשמלות פרחוניות).
עכשיו שניהם מחכים בכיליון עיניים לחגיגת סופשנה בגן, מתכננים מאיזו זווית בדיוק ירביצו את השוט והיכן הכי כדאי לעמוד כדי לעשות זום אאוט פול פריים.
יש לו את הכי קטנה
"אז מתי החגיגת סופשנה הזו?" הוא סופסוף נזכר לשאול. או, התעניינות צפופה בלו"ז הצפוף של ילדיו. לפחות משהו טוב יצא לי ממנה.
אני מציעה לו ללכת לצלם קצת גם בחוג לג'ודו שמתקיים בימי ראשון, גם בחוג לאקרובטיקה שמתקיים בימי שני, ואיזה פוזות מגניבות אפשר לתפוס בחוג השחייה שאו-טו-טו יתנפל על אחרי הצהריים שעוד נותרו פנויים ביומן שלי. "ויש גם טקס שבועות לפני זה, נכון?" הוא שואל בקוצר רוח. נכון, נכון. תגיד, היא גם עושה כלים-כביסה-שניצלים הבובה הזאת שלך? אני מנסה להקניט, והוא ממש לא נתפס לשטויות. הוא סימן מטרה ועכשיו הוא מכוון את המצלמה: "אז תתני לי את השעות המדויקות? אני חייב לבוא לצלם את הילדים".
אויש, איזה ביצועים שהיא תביא שם. אויש, כמה שכל האבות האחרים יקנאו בו אחרי שיראו שלו יש את הכי קטנה אבל הכי ממזרה. במקרה הזה, חברות, הגודל ועוד איך קובע, אבל מודדים אותו, כמו שאתן בטח יודעות, לכיוון ההפוך – כמה הכלי שלך יותר קטן, ככה אתה יותר שווה בזירת ההנצחה האלקטרו-דיגיטלית.
"למה אף אחד מהאבות לא משתתף?"
אני כבר יכולה לדמיין מה ילך בגנים ובבתי הספר בחגיגות סופשנה הקרבות: גדודים של אבות מאובזרים כהלכה בדוגמנית האחרונה של עולם הכפתורים והמדיה יפשטו על מעוננו הקט, במטרה להפליא בביצועים. האבות הללו, שבימי שגרה, לא יודעים בכלל לאיזה כיוון פותחים את השער של הגן, ושצריך לשלוח להם שלושה אס.אם.אסים ביום כדי להזכיר להם שהיום התור שלהם להוציא את הדור הבא, יפרצו פנימה בשאגות קרב ולא יורידו לשנייה את האצבע מההדק.
הם יעמדו במעגל, יכוונו מסכים, ימקדו זומים ויוציאו, כרגיל, את הגננת משלוותה. "למה אף אחד מהאבות לא משתתף בחפש את המטמון"? היא תשאל שוב ושוב, ותקבל במקהלה צבאית את התשובה הכל כך מוכרת לכל מי שביקר בחגיגת גן ילדים בעת האחרונה: "כי אנחנו מצלמים".
במילים אחרות, אנחנו, האמהות, נרקוד במעגלים, נשיר את השירים, נדביק את הצדפים על עבודות היצירה ונשחים את הפיתות בתנורי האפייה, והם יעסקו במלאכת התיעוד עבור הדורות הבאים. או אם תרצו, אנחנו, כרגיל, נעשה את העבודה השחורה, והם ייקחו את הקרדיט.
ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
