אתם לא מחרימים אותנו, אנחנו מחרימים אתכם!
התביעה של המפיצים לדחות את פרסום הביקורות היא סחטנות לשמה. מבקר הבית שלנו לא מתכוון להמשיך להגיע להקרנות המוקדמות בתנאים האלה וקורא לכל העיתונאים לעשות אותו דבר. ובשורה לגולשים (וגם לכם, המפיצים): הסירו דאגה מלבכם. אנחנו נמשיך לכתוב מוקדם ככל האפשר כדי שלא תאלצו לגלות לבד ש"צופן דה וינצ'י" הוא הסרט הכי גרוע בעיר
החלטתם הבוטה של מנהלי חברות ההפצה ובעלי בתי הקולנוע לחבל, ממש כך, במלאכתם של מבקרי הסרטים היא לא פחות משערורייה. הם מנצלים את העובדה שהם קרטל ששולט בשוק (בעלי בתי הקולנוע בישראל הם גם בעלי חברות ההפצה) על מנת להכתיב לנו – אין דרך אחרת להגדיר זאת – את אופן עבודתנו. הטענה הבסיסית היא, שפרסום הביקורת במהלך סוף השבוע הראשון ליציאתו יש בה כדי להזיק לסרט. מעניין, שהביקורות השליליות מקיר לקיר שליוו את "צופן דה וינצ'י", שיצא בסוף השבוע שעבר בארץ במקביל להפצתו בכל העולם, לא הפריעו לכ-50 אלף איש לבוא ולצפות בו. איך זה מתיישב בדיוק עם טענותיהם המקוממות – סליחה, אוויליות – של הגופים הנזכרים מעלה.
אבל יש כאן עניין עקרוני הרבה יותר. צפייה מוקדמת בסרט, בניגוד למה שסבורים האדונים מטלון וגלובוס, אינה פריבילגיה. הם, במילים אחרות, לא עושים לי טובה, שעליה אני צריך להשיב להם בביקורת חיובית או מושהית. הביקורת היא חלק אינטגרלי מהשיח על הסרט, בדיוק כמו מסע יחסי הציבור – ראיונות, שלטי חוצות, כתבות מקדימות, וכו' – שמלווה אותו. בכל העולם, מקובל שביקורות על סרטים מתפרסמות כבר בסוף השבוע הראשון, ולא פעם המודעות עם ציטוטים מהביקורות המרכזיות מופיעות עוד לפני שהסרט עלה לאקרנים. תביעתם הנלוזה של ראשי משפחות ההפצה לדחות את פרסום הביקורת היא, לפיכך, לא פחות מסחטנות לשמה. מה יהיה השלב הבא? – יזמינו להקרנות המוקדמות רק את אותם מבקרים שיתחייבו (בכתב?) לפרסם ביקורת חיובית?
לפי המכתב שהוציאה התאחדות ענף הקולנוע, הכניסה להקרנות תהיה מלווה מעתה והלאה בבדיקה ביטחונית למבקרים – לא יחטטו רק בכליהם, אלא גם בכוונתם. ייתפס מבקר שמרגע הוצאת הצו פרסם ביקורת בימי חמישי-שישי, והוא יתבע לשוב כלעומת שבא עם הערה ביומן, ולחזור להקרנה הבאה בליווי הורים. מוצע כאן לאדונים הנכבדים גם לצייד את הסדרנים בכלבי רוטוויילר, שיסייעו בזיהוי מבקרים סוררים שינסו לחדור אל תוך האולם כשהם מסתתרים מאחורי גבו הרחב של מבקר נאמן לשלטון. אני, מכל מקום, מצטרף לרזיסטנס.
מלחמה על חופש הביטוי
תודה לכם, מפיצים יקרים ובעלי בתי קולנוע נכבדים, אבל לא תודה. אין בכוונתי להמשיך ולהגיע להקרנות המוקדמות שלכם, ואני קורא גם לחברי מהעיתונות המודפסת והמקוונת שלא לעשות כן. אין בכוונתי להגיע להקרנות של סרטים שאת הביקורות עליהם אני אמור לכתוב תחת תנאים. את הדברים הבאים כבר שמעתם יותר מפעם אחת, אבל עוד פעם אינה פעם אחת יותר מדי: המכתב שלכם והאתיקה המפוקפקת שלו מעידים על חוסר הבנה בסיסי של המציאות החדשה. צר לי לבשר לכם, אבל עידן העיתונות המודפסת תם. גולשי האינטרנט לא צריכים לחכות לגרסה המודפסת על מנת לקבל את הביקורת. גם אם מבקרים לא יוזמנו להקרנות מוקדמות – הם עדיין יוכלו לפרסם את הביקורות ביום יציאת הסרט ממש. אני, למשל, מתכוון להקדיש את ימי חמישי שלי לצפייה בהצגות שחרית של הסרטים החדשים, ואז לשוב הביתה ולפרסם את דעתי, זו שבעקיפין אתם מבקשים ממני להתחייב עליה, עוד באותו ערב. כך שבחרם הזה לא השגתם דבר למעט רוח רעה וביקורת על האופן האלים והבוטה שבו אתם נוהגים. יודעים מה – אתם לא מחרימים אותי, אני מחרים אתכם!
הגולש הממוצע הקורא דברים אלה עלול לחשוב "מה לי ולהם. ממילא כשמבקרים משבחים סרט, אני מקפיד להדיר רגלי ממנו – ולהיפך". לקורא הזה אני אומר – צודק! אבל מתנהל פה דיון עקרוני על חופש הביטוי, לא פחות. חמור מזה – והדברים הבאים נוגעים ישירות אליך, גולש יקר – בעלי בתי הקולנוע (שהם, כאמור, גם המפיצים) מעדיפים להאשים את המבקרים בבריחת הקהל במקום להשקיע יותר במשיכתו אל האולמות. הראיה: ה"סינמה סיטי" מלא כיוון שהוא מציע תנאי צפייה אופטימליים, ולעומת זאת קולנוע הוד מריח כמו משתנה ויש בו מסכים בגודל של לפטופ. בעידן ה-DVD והאינטרנט, אם הם באמת היו מחפשים פתרונות – הם היו מציעים לקהל מחירים מוזלים על אולמות פחות אטרקטיביים, כפי שזה מקובל באנגליה, למשל, או חלילה משקיעים בבנייה של אולמות ראויים צמודים למגרשי חניה. אבל, היי – יותר קל שיש מישהו אחר להאשים. הביקורת כמעט שלא יכולה להרוס סרט. תנאי ההקרנה – כן.
אני תוהה כמובן, אם בצמרת UIP ואולפני וורנר באמריקה יושבים כרגע אנשים שיודעים מה הסוכנים שלהם זוממים. סוכנים, כן סוכנים. גלובוס גרופ, מטלון ותיאטראות ישראל הם לא יותר – גם לא פחות – מסוכנים מקומיים של אולפנים וחברות הפצה גדולות, כלל עולמיות. דומני שמייל אחד יוכל לסייע בבירור העניין הזה. אחרי הכל, לא שמעתי שנאסרה לאחרונה כניסתו של איי.או. סקוט, מבקרו הבכיר של ה"ניו יורק טיימס" המשפיע, לחדרי ההקרנות המוקדמות, בגין אותן האשמות ממש שמופנות כעת כלפינו.
ובכל זאת, לסיום, גם מילה טובה. לנורית שני ולעודד הורוביץ, הבעלים של קולנוע לב וסרטי אורלנדו האיכותיים, בהתאמה. כל הכבוד לכם, שבחרתם שלא ללכת בעקבות האספסוף. לכם, שמבינים שאת הקהל מושכים לא על ידי סילוק המבקרים, אלא באמצעות השקעה בסרטים ראויים.
