האם מותר להשמיץ בני זוג לשעבר ברשת?

דניאל קליבר (יו גרנט), הבוס של ברידג'ט בסרט "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", השמיץ את החבר המיועד שלה, מארק דארסי, בכך שהעליל עליו כי בגד באשתו לשעבר. לבסוף מתברר כי ההפך היה הנכון והבוגד היה דווקא הוא עצמו. מה היה קורה אילו היה מפרסם את ההשמצה ברשת?

אם יש לכם אקס או אקסית עמו אתם עדיין בקשר טוב – בדרך-כלל תנסו לשדך אותו לחבר/ה טובים. אם יש לכם אקס שעדיף היה בלעדיו – בוודאי שתחלקו מידע זה עם חבריכם הקרובים. בעצם, למה לא לספר לכל העולם? טשה ג'וזף, בחורה אמריקנית עם יוזמה, השיקה לפני כשנה את dontdatehimgirl.com, אתר המאפשר לבחורות לחלוק עם חברותיהן ברחבי העולם הקיברנטי את ניסיונות העבר הלא-מוצלחים שלהן עם גברים.

האתר מאפשר לבחורה ליצור פרופיל עבור האקס וגם לכלול בו תמונה, ולכתוב את כל מה שהיא חושבת עליו, ובעיקר – מדוע לא מומלץ לצאת איתו. לאחרונה הגיש אחד ה"אקסים" שכיכב באתר תביעה בגין לשון הרע.

האם יש ממש בתביעה? האם על האתר לשלם בגין הפרסומים בו?

האם הפרופילים הם בכלל לשון הרע?

הסיפורים המפורסמים באתר dontdatehimgirl.com כוללים, לעתים קרובות, אמירות מעליבות ומשמיצות. למשל, אודות התובע נכתב באתר שהוא ביסקסואל, בוגד בחברתו ומפיץ מחלות מין.

כאשר הפרופיל כולל תמונה של הגבר המושמץ, ברור כי הפרסום עלול להשפיל ואף לפגוע בפרנסה. לפי החוק בארץ, מוגנות אמירות משמיצות במגוון נסיבות כגון: כאשר הן נאמרות במסגרת תפקיד, כאשר המדובר בהבעת דעה על נושא משרה ציבורית וכד'. כאן, עשוי הביטוי להיות מוגן אם הוא נכון ואמיתי והיה עניין ציבורי בפרסומו.

על פי החוק הישראלי, לשון הרע היא אמירה שפרסומה עלול להשפיל אדם, לעשותו מטרה לשנאה, לבזות אותו או לפגוע בו במשרתו. פרסום צריך להיות בכתב או בעל-פה ומופנה לאדם אחר ממי שעליו היתה האמירה או שיש סיכוי שיגיע לידי אדם אחר.

למשל, כאשר נכתבו טוקבקים באתר אודות מנהגיה המיניים לכאורה של עובדת מדינה – נקבע כי היה הדבר לשון הרע. לעומת זאת, לו הובעה ביקורת עניינית כנגד עבודתה – היה ביטוי זה מוגן. במקרה זה, אין ספק שהעלאת הפרופיל על דפי האינטרנט הינו בגדר פרסום והדבר כבר נקבע בארץ במספר מקרים (רמב"ם, מרקו).

האם מפעילי האתר נושאים באחריות?

אם תוטל על מפעילי האתר וספקי השירות הקשורים אליו אחריות בגין תכנים שמופיעים בפרופילים המופיעים באתר, יהיה האתר חייב לבדוק באופן מדוקדק את התכנים ולהפעיל צנזורה וסינון.

בדיקה כזו הינה כמעט בלתי אפשרית כאשר מדובר בתכנים רחבי היקף ותחייב הקצאה של משאבים כה רבים, עד שהדבר יהווה גורם מרתיע מפני הקמה והפעלה של אתרים כאלה, דבר שיביא לפגיעה בחופש הביטוי וחילוף דעות חופשי אשר הינו אחד מתכונות היסוד של האינטרנט.

בגישה זו נקטו בתי המשפט בישראל. בפרשות בורוכוב וסודרי קבע בית המשפט כי בדרך כלל לא ניתן לראות באתר אינטרנט בגדר "אמצעי תקשורת" אשר העורך בו יהיה אחראי בגין לשון הרע. הקביעה אם תחול אחריות או לא, תיעשה באמצעות מבחן של שלושה תנאים מצטברים: 1. נותן השירות ידע בפועל על התוכן הפוגעני (למשל: כאשר הנפגע פנה אליו והודיע לו), 2. אופיו הפוגעני של התוכן ברור על פניו ו-3. לנותן השירות היתה יכולת סבירה למנוע את הפגיעה. תנאים דומים נקבעו גם בתזכיר חוק מסחר אלקטרוני, אשר פורסם בשנה שעברה.

בפרשת ויסמן, אמנם, קבע בית המשפט כי חלה אחריות כזו על מפעיל האתר, אולם, במקרה זה היתה התביעה בגין כתבה שהתפרסמה בעיתון גלובס, הן במהדורה המודפסת והן במהדורת האינטרנט, ולפיכך

קבע בית המשפט כי אין מקום להבחנה בין השניים.

במקרה זה, מציב האתר את עצמו בעמדה של מפעיל ומפרסם כאחד. האתר, ולא המבקרים בו, הוא שמפרסם את ה"פרופילים" ששולחות המבקרות. בנוסף, כוללים תנאי השימוש באתר הוראות אשר שומרות לאתר זכויות נרחבות לגבי עריכה וסינון תכנים. כמו כן, היקף התכנים שיש לסנן קטן יחסית.

נוכח האמור, ייקשה על האתר לטעון כי אינו מעורב בעצמו בפרסום התכנים וכי לא יכול היה לדעת על הפגיעות או למנוע אותן. זאת, בייחוד נוכח העובדה כי לא קיים באתר כלל מנגנון של הסרת תכנים פוגעניים בעקבות הודעה של נפגע.

האם מפעילי האתר צריכים לחשוף את זהות המשמיצות?

המבקרות באתר שולחות את המידע אודות ה"אקסים" שלהם בעילום שם, תוך ניצול האנונימיות שמאפשרת להם רשת האינטרנט ותנאי השימוש באתר. אולם, האם מפעילי האתר צריכים להמשיך ולהגן על אנונימיות זו גם אם תוגש נגדם תביעה? שאלה זו נדונה לאחרונה בישראל בשלושה מקרים.

בפרשת פלונית נקבע כי ספק מחויב לגלות את זהותו של מפרסם תוכן המהווה לשון הרע רק אם יש חשש סביר כי המדובר באחריות פלילית בגין לשון הרע. אחריות פלילית נוצרת כאשר ישנה "כוונה לפגוע" עליה ניתן ללמוד הן מתוכן הפרסומים עצמם והן מנסיבות עשייתם. פרשות KSP ומור אמצו סטנדרט זה .

בעניין dontdatehimgirl.com, תיבחן השאלה לגבי כל "פרופיל" לגופו, לפי התוכן הפוגעני אשר היה כלול בו, היקפו, מידת עוצמתו, והפרטים שנחשפו אודות זהותו של ה"אקס".

בארה"ב מגן חוק ההגינות בתקשורת מ-1996 (Communications Decency Act) על ספקי שירותי גישה לאינטרנט מפני אחריות לתכנים פוגעניים שמופיעים בהם והדבר כבר נקבע בפסיקה (פרשות Zeran, Drudge). עם זאת, ההגנה אינה חלה אם אותו "ספק שירות" נחשב ככותב תכנים בעצמו, ולפיכך לא בטוח כי ההגנה תחול במקרה זה.

המלצה לבנות

העברת המלצות לגבי בני זוג פוטנציאליים "מפה לאוזן" הינה מנהג פופולרי וותיק מאוד. מאז ומתמיד כללו "המלצות" אלה גם השמצות ואמרות פוגעניות שנאמרו בסערת רגשות.

אולם, כאשר המנהג ממוסד, מפורסם באינטרנט ומקוטלג במנועי חיפוש – מתעצמת ההשפעה עשרת מונים ולפיכך מחייבת לנקוט במשנה זהירות. אם את המפרסמת – כדאי שתעדנו את התכנים המתפרסמים.

באשר לספקי שירותי גישה, אחסון וכד', אחריותם לתכנים תפחת ככל שיהיו פחות מעורבים בהליך הפרסום ויצירת התכנים, ויותר מעורבים וקשובים בסינון בייחוד בתגובה לבקשות להסרת התכנים הפוגעניים. 

עו"ד אודיה קגן היא שותפה במשרד שביט בר-און גלאון צין נוב יגור ושות' ומרכזת את תחום דיני האינטרנט וטכנולוגיות מידע (IT) בו. האמור הינו דעתה של כותבת בלבד, אינו מתיימר להיות מלא או מקיף ואינו מהווה יעוץ משפטי או תחליף לו.