למה אף אחד לא הודיע לי שהחורף הגיע?
נכון, בכל שנה הוא מגיע בערך באמצע אוקטובר, נכון, שעון החורף שהוחלף יכל לתת לי רמז, ונכון גם שהילדים חוזרים כבר שבועיים עם ציורים של עננים מהגן. אז מה? זה אומר שהייתי צריכים להבין שהחורף כבר כאן?
זהו, הוצאנו את שמיכות הפוך, אווררנו את מכשיר האדים והרדיאטורים. החורף הגיע. כלומר, אם נתעלם מהשמש הקייצית שזורחת ממזרח ומאיימת להפר את שלוות הגשמים הראשונים בעוד מכת שרב ניצחת... נגיד שהחורף הגיע והוא כאן כדי להישאר, טוב?
אני אוהבת את החורף. הוא צופן בחובו הרבה הפתעות ותגליות חדשות. למשל, גילינו שהילדים צמחו באי אילו סנטימטרים ומכנסיים מהשנה שעברה, שהיו ממשיכים הרבה אחרי שהנעליים הסתיימו - הפכו לגזרת שבע-שמיניות. את הגדול שלי זה לא מרגש. הוא כבר מסתובב חודש שלם עם מכנסיים קצרים וזוג מגפי דולפין מהשנה שעברה. סוג של אמירה אופנתית.
צרכנות נבונה
בכל תקופה של חילופי עונות אנחנו מגלים שאין לנו מספיק מקום בארונות – או שיש לנו יותר מדי בגדים. תלוי את מי שואלים, והאם זה לפני או אחרי שאני רוכשת זוג מגפיים חדשים. כל השינוע הזה של בגדי קיץ למדפים העליונים ובגדי חורף למדפים התחתונים מגלה תגליות מזעזעות, שעדיף שהיו נותרות בחדרי חדרים או עמוק בתוך הארון. למשל, כובעי צמר עם פונפונים נראו בחנות "נורא חמודים", אבל אפילו ילדים בני שלוש וחצי שנים כבר לא מוכנים להסתובב כמו ליצנים כי אתם החלטתם שזה פשוט חמוד. או למשל, מעילי גשם יפהפיים שמחממים את קולב הבגדים כבר שנים כי אף פעם לא ברור מתי צריך ללבוש אותם. כשיורד גשם וקר שמים מעיל, כשחמים בחוץ מסתפקים בסווצ'ר.אני רוצה להאמין שיש לי יכולת להיות קונה מושכלת (ע', ע' ו-ד' – תמחקו את החיוך מהפרצוף!). כן, אני לא אתקע בלי בגדים לתחילת החורף. אני לא אשלם מחירים מופקעים על בגדי חורף רק בגלל שיורדות כמה טיפות גשם בחוץ. אני קונה הכל מראש - בסופעונה – ומאפסנת את הבגדים לשנה הבאה. וזה מצליח בכל שנה. רק דבר אחד לא ברור לי - איך זה שתמיד, אבל תמיד, עם הגשם הראשון אני מוצאת את עצמי דוהרת לקניונים יחד עם כל ההמונים שפשוט לא שמו לב שהגיע החורף. "מה, החורף כבר כאן? בסוף אוקטובר? איך זה שלא הודיעו לנו?".
החורף מוציא מאיתנו את הפולנייה. זה לא רק הצו'לנט של חמותי שכבר מתבשל בתנור, עם הקוגל והבבעלעך. שתי טיפות גשם בחוץ והילדים מסתובבים חנוטים בחליפות סערה כאילו שוויץ זה כאן. ואני צוחקת על האימהות ההיסטריות האלה ששלפו מהארונות את מיטב אופנת הסקי – כובעי צמר, צעיפים, מעילי דובון וסוודרים שהסבתא סרגה. ותוך כדי שאני צוחקת אני שמה על הילד שלי עוד סווצ'ר אחד מעל החולצה הדקיקה. לא יועיל, לא יזיק. רק שלא אקפיא את הילד שלי. אתה בטוח שלא צריך כפפות?
מצד שני, תמיד יש את הילדים שמגיעים לגן כאילו ההורים שלהם לא מקשיבים לתחזית וישנו בסופת הברקים והרעמים האחרונה. עם חולצה ארוכה ומכנס קצר וסנדלים ברור שאבא הלביש אותם בבוקר. או חברה שלי, חודש שביעי להריון וחוות - גידול הורמונים בשעות הפנאי, שבטוחה שלכולם חם ומבקשת שידליקו לה מזגן.
שלוליות זה כיף! באמת...
מה עוד גילינו? ששלוליות זה "מוי כיף". עם מגפיים, בלי מגפיים, עם ג'ינס אחרי כביסה, ועם תיקי הגן שנרטבים ממתז של בוץ, ביוב, שמן מכוניות ועלים. מוי כיף. לכו תספרו את זה לילד אחד, בלי להזכיר שמות, שלא מוכן להיפרד מהכפכפים שלו לטובת גרביים ונעליים או מגפיים. לכו תספרו את זה לאבא אחד, שהחליט ללכת עד הסוף במלחמתו נגד דרדס גובה מטר שבמילון אבן שושן שלו יש רק מילים וביטויים כמו "לא", "לא רוצה" ו"לא ככה".
מלחמת קרמר בקרמר פרצה בשבת האחרונה בשעת הסערה. קרמר א', הקטן, סירב בכל תוקף לנעול נעליים. קרמר ב', הגדול, החליט שאם א' לא רוצה נעליים - שיילך עם גרביים. יצאו השניים לדרכם. קרמר א' מדלג בין שלוליות וגרביו סופחים את רביחת המים, השמן והבוץ שעל הכביש. חיוך מאוזן לאוזן. קרמר ב' מחכה לציוץ, ממתין עם התוכחה ותרועת הנצחון. גרביים חמים מחכים בידיים. הנעליים מונחות בתיק. אבל קרמר א' מאוד נהנה לשחות בסחי של הכביש. הסיבוב נמשך והילד לא נשבר. אני מאמינה שעד דצמבר - ינואר הילד ישתכנע. אז אם אתם רואים ילד בן שנתיים ודקה מסתובב בגרביים ביום חורפי וגשום - תעשו לי טובה ואל תקראו למועצה לשלום הילד. זה לא יעזור.
אין ספק, החורף הוא עולם שלם של תגליות. שוב אנחנו מגלים ששתי טיפות גשם והתנועה כבר לא זורמת, השכונה הופכת לנחל של בוץ, הרמזורים מאבדים כיוונון. אני מצמידה את הספה לחלון הגדול בסלון ואנחנו נעמדים בשורה ומתבוננים על המכוניות ששוחות בגשם, על האנשים עם המטריות שרצים בתוך המבול. כל כך חמים ונעים לראות כך את הגשם. "אני רואה את החורף", אומר הגדול, "הנה הוא שם". אין כמו התמימות הזאת. אם יש משהו שאני הכי אוהבת בחורף זה ילדים בפיג'מת דובונים ונעלי בית. על זה חלמתי עוד טרם נכנסתי להריון הראשון. על הילדים האפויים שיוצאים מתחת לשמיכת הפוך עם לחיים ורודות וניחוח של זיעת הלילה. אין כמו החורף.
לטורים הקודמים בסדרה:
- איך שכנעתי רווקה לקשור חצוצרות
- השינה שהלכה לאיבוד
- בלדה לסמרטוט: מונולוג של אמא באוגוסט
- "אז הבנתי, בגיל 18 הוא יילך לצבא"
- "לא זכור לי שיולדים מהרגל "
למה גם בפעם השלישית הלב נשבר?
