אורי גלר לא אמור לשמור על הילדים שלנו
בעקבות המקרה בו ילד מחיפה איבד את ההכרה כשניסה לעצור את הנשימה כמו אצל אורי גלר - מזכירה לנו אריאנה מלמד שגלר, הרשות השנייה וגם משרד החינוך לא יכולים להיות אחראים על ילדים שצופים בתוכניות שלא מתאימות להם. האחריות היא רק על הורים שלא מצנזרים
תודה רבה לועדת החינוך של הכנסת, שמצאה לה זמן להתכנס ולהתווכח על צנזורה וקוסמים, ילדים וסכנות. בתום דיון סוער החליטה הועדה לתמוך בהצעת חוק של ח"כ מלכיאור, שתשנה את חוק הרשות השניה כך ש"בכל מקרה בו קיים מידע מהימן או חשש סביר כי מישדר כלשהו ישמש, כולו או חלקו, מושא של חיקוי לילדים ובני-נוער וכי חיקוי כאמור עלול לגרום נזק גופני או נפשי למחקים או לבני-אדם אחרים (להלן – מישדר מושא חיקוי), יהיה בעל הזיכיון מוסמך למנוע את השידור". זאת היתה התגובה הפרלמנטרית לאירוע שבו ילד אחד בחיפה איבד את ההכרה אחרי שצפה בתוכנית של אורי גלר והחליט לחקות תעלול עצירת-נשימה שהתרחש שם.
ילדים מאמינים בגיבורים
מישדר מושא חיקוי? בעולמם של ילדים, כל מי שמתפרש כגיבור יכול בקלות להפוך למושא-חיקוי. כל גיבור כזה שמתיישב בחייהם יכול לשכנע אותם לרגעים שהם רוצים (וגם יכולים) לעוף כמו סופרמן או פיטר פן, להתגלגל לכדור-אש כמו סוניק, לחסל את הרשע בעולם כמו עשרות הדמויות המצוירות הפורצות בקריאות קרב ונושאות כלי משחית על המסך הביתי שלכם. לפי ההיגיון של ועדת החינוך, האנשים שמוכרים לכם תכני-טלוויזיה מוסמכים מעתה להחליט שהם לא ימכרו אותה. נו, והם לא ימכרו?
צנזורה איננה מילה גסה כשמדובר ביחסים בין הורים, ילדים ומסך. לא הייתי מושיבה פעוט בן שלוש לצפות בסופרמן. לא הייתי מניחה לבן חמש לעשות זאת לבד, בלי להסביר משהו בסיסי על ההבדל בין סרט ל"מה שיש באמת". וודאי וודאי שלא הייתי מסכימה שילד – לא חשוב מה גילו – יצפה במופע האשליות של אורי גלר לפני שהוא יודע היטב שמוכרים לו אשליה. בעצם – הרשו לי לנסח זאת בבוטות ובהכללה – אני לא מאמינה בזכותם של ילדים לצפות בטלוויזיה בגפם, בלי הורים או מבוגר אחראי.
הבייביסיטר מהגיהינום
על פי התפיסה המקובלת בבתים רבים מדי בישראל, הטלוויזיה היא שמרטף חינם. בעוד הילד יושב על הספה פעור-פה ומרותק, שום דבר רע הרי לא יכול לקרות לו וההורה האחראי על שלומו באותו רגע יכול לבלות זמן איכות עם עצמו. התפיסה הזאת, בעיני, היא חסרת אחריות ומסוכנת לילדים: לא המשדרים עצמם. את אלה תמיד אפשר לכבות. לעתים קרובות, קרובות מדי, צריך לכבות. עוד לפני שמגלים שהשמרטף הוא הבייביסיטר מהגיהינום.בכל יום נתון בערוצים המיועדים לילדים, שאמורים לכאורה להיות חפים ממכירות סמויות, תכנים שיווקיים, רמיזות מיניות והתנהגות אלימה - תמצאו שההיפך הגמור קורה. זה קורה ממש מתחת לאפם של הורים שלא מצנזרים ולא נמצאים שם כשהמסך משגר לחיי הילד תוכן שפשוט לא מתאים לו.
על מידת הנזק הנפשי אפשר להתווכח עד כלות הנשימה, אבל שמישהו יסביר לי מדוע מנחה בערוץ הילדים, בשבוע שעבר, בחיקוי של צביקה פיק, צריך לפזר אמירות כמו "בדירה הזאת כל בחורה שפויה היתה רוצה לסיים את הלילה".
כולם רואים ערוץ הילדים חוץ ממני
בביתי, הערוץ חסום לצפייה. הילד היה חולה והתחנן שאפתח כי בכיתתו "כולם רואים ערוץ הילדים חוץ ממני". פתחתי. אחרי המשפט הזה, שלווה בצחקוקן של ילדות באולפן, חסמתי שוב. מחאותיו היו קולניות, אבל – בינתיים – עקשנותי מוצדקת מעקשנותו. אינני מצפה ממנו לשבת מול המסך ולדעת מה מתאים לגילו. זהו בדיוק תפקידי. לא תפקידה של ועדת החינוך, לא תפקידם של יצרני זבל משודר וגם לא של כל הנפשות הטובות שדואגות לחינוכם של ילדים באופן כללי. הללו אינן יושבות בבית ועם הילד שלי בזמן אמת מול מסך אמיתי.המופע של אורי גלר איננו מסוכן לילדים מכוח עצמו, מעצם הבלחתו על מסך. אורי גלר לא פיתה ילדים לצפות בו. הוא אף הזהיר מפני נסיון לעצור את הנשימה בבית. אין זה מתפקידו להזהיר הורים מפני הצפייה בחברת ילדיהם או לקעקע את הנוהג שבו כל המשפחה מבלה יחד זמן איכות בפריים טיים כבטטות כורסה. הנוהג הזה, עם חוסר המחשבה וחוסר האחריות שבו, הוא הבעיה.
כי גם כשלא עוצרים נשימה או נוהגים בכביש בעיניים מכוסות, מתרחשים על המסך שלכם דברים מאד לא ראויים לילדיכם. בכל ריאליטי תחרותי שייראו, יילמדו הילדים שתחמנות ובוגדנות משתלמות למתמודדים. בכל טלנובלה נוטפת-סקס גלומה סכנת-חיקוי במשחקי ילדים, ולצערי אני מכירה הורים שמרשים לילדים בכיתות הנמוכות של בית הספר לצפות בדברים הללו בטלוויזיה הפרטית של הילד, בחדרו ובלי השגחה.
בכל משדר של יאיר לפיד פזורות יותר מדי רמיזות מיניות - ואני לא מכירה הורים רבים מדי שאוסרים על ילדיהם לצפות בזה, חד משמעית ובלי הנחות וכניעה למחאות קולניות. לא הייתם מפקידים בידי ילד ספר מנוקד ומאוייר עם רמיזות כאלה. למה לחשוף אותו אליהן בטלוויזיה? רק מפני שזה נוח? מי אמר שזה נוח להיות הורים?
לכתבות קודמות בסדרה:
