אני, הסופגנייה, ההריון והצלוליטיס
ליאת לוי-קופלמן דווקא חיה רוב הזמן בשלום עם בחורות רזות וחטובות, אבל עכשיו, אחרי 8 וחצי חודשים בהריון, מתחיל קצת להפריע לה הפער שהיא פותחת עליהן ולא יודעת מתי תוכל לסגור
"חג שמייח! שלחו לך סופגניה עם חלבה, בדיוק כמו שאת אוהבת", הניחה על שולחני המזכירה (הרזה) שלי סופגניה חמימה ודשנה.
"אבל... אבל...", התחלתי למלמל משפט שעוד לא היה מגובש לי בכלל בראש. להגיד לה להחביא ממני כל זכר לערמת השומנים הרווים הללו, העטופים במסווה של פחמימה ריקה? לבקש ממנה להתחלק איתי? (היא רזה! מגיע לה!), להורות לה לשים את זה בקבלה ושמישהי אחרת תתמודד עם רגשי האשם? אבל כל מה שיצא לי זה הגמגום הזה, תוך שאני בוהה בה בלי יכולת להוריד את העיניים ממנה - השמנמנה הריחנית שמונחת על השולחן שלי.
מערכה ראשונה: סופגניה שתופיע במערכה הראשונה, תמצא את דרכה לצלוליטיס
הרזה חייכה (חיוך לבן ורזה!) ואמרה משפט שלמדתי להכיר היטב בשמונה וחצי החודשים שאני בהריון "שטויות. את בהריון. מותר לך. את אוכלת בשביל שניים", מה שבימים כתיקונם היה מקפיץ לי את הנתיך, אבל היום לא הזיז לי כהוא זה.
זה לא שבדרך כלל כוח הרצון שלי הוא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל גיליתי שבהריון אני הרבה פחות חזקה מבדרך כלל. ולכן, ממש השתדלתי 8 וחצי חודשים להתרחק כמה שאפשר מפיתויים. ומבנות רזות.
מפיתויים – כי גיליתי שממש קשה לי לסרב להם.
מבנות רזות – כי מצאתי שיש להן תחביב אכזרי – "האכל את ההריונית". כל הסולאריות האלו, הניזונות מבליעת רוק, חשיבה על חסה ומאנרגיית השמש - מקבלות את כוחן, כך גיליתי, גם מהאכלת הריוניות חלשות אופי שכמוני, בשומנים ופחמימות (עדיף ריקות). כאילו שכל ביס שלי מאכיל אותן לפחות לשבוע. נשבעת!
מערכה שנייה: כולה סופגניה
ועכשיו, ממש כמו בדו קרב, נשארנו רק שתינו בחדר. מסתכלות אחת לשנייה בלבן של העין או בלבן של החלבה, אם תתעקשו. המחשבות החלו להתרוצץ לי בראש בפראות "את מגזימה! כולה סופגניה. את בהריון. פרגני לעצמך איזה ביס. התינוק צריך להכיר את הטעם של מאכל החג הזה".
"איזה ביס? השתולל הקול השני שבראש. כאילו ששם זה ייגמר. החלשת אופי הזו הרי תתקע את כל הסופגניה ורק ייפתח לה התיאבון על הבוקר. ואחר כך היא תבכה ימים על איך העלתה בהריון כל כך הרבה ואיך תצליח לחזור לג'ינס אחרי שיורש העצר יואיל בטובו לצאת".
מערכה שלישית: הניצחון בידי!
את רצף המחשבות קטע צלצול הטלפון. נשמתי לרווחה. הרזה עם החיוך הלבן בלי הזכר לפחמימות, הזכירה שיש לי ישיבה בקומה 8. הידד!
בעודי אוספת את הדברים שלי, המשכתי להסתכל לה בלבן של החלבה ולא יכולתי להסתיר את החיוך הרחב שהתפשט לי על השפתיים. "חשבת שניצחת אותי", סיננתי. חכי, חכי.
"מה שלומך, סקסית שלי?", אני מקבלת אס.אמ.אס הזוי מבעלי. כלומר, הזוי מבחינתי. הוא, הטמבל, חושב שאני הדבר הכי סקסי עלי אדמות מאז שמגדלת ברחמי את דור ההמשך שלו. אני לעומתו, חושבת שהגיע הזמן ללכת לאופטימטריס ולבדוק אם גדל לו המספר במשקפיים.
נראה לי שפשוט לא נעים לו. הוא רואה איך כל קילו שאני מעלה מוריד לי עוד קצת את החיוך מהפנים והוא יודע שזה באשמתו! "חנפן", אני מסננת. כלומר, אני קצת יכולה להבין את זה שאנשים חושבים שאישה בהריון זה דבר סקסי. נכון, כשקוראים לך מלי לוי או שירז טל.
אבל כשאני מנסה להתהפך במיטה בלי להידמות לצב שמצא את עצמו על הגב, תאמינו לי - סקסי זה לא! ולא יעזרו מיליון אס.אמ.אסים מהבעל. ובטח לא סופגניות מרזות עם חיוך לבן ורזה!
למען הגילוי הנאות אני חייבת לציין שבמצב רגיל (כלומר 8 וחצי חודשים אחורה), אני דווקא חיה די בשלום עם בחורות סולאריות. אפילו מפרגנת להן רוב הזמן, ותאמינו לי שזה עולה לי בבריאות! אבל כל קילו שאני עולה בהריון הזה, רק מחדד את הפער שאני פותחת עליהן. פתאום כולן מסביב נראות לי רזות והורסות. בטלוויזיה, ברחוב, בעבודה, ורק אני נראית לעצמי כמו לחמנייה של פילסברי שהוסיפו לה קילו שמרים.
מערכה רביעית: ואולי היא בכל זאת ניצחה?
ועוד יותר מרגיז אותי שכל העולם הכחוש (כן! כל העולם חוץ ממני!) מסתכל עליי בהבנה וחמלה ואומר תוך כדי חיוך "זה בסדר, את בהריון".
בסדר? מה בסדר?
מתי המילה "הריון" הפכה תחליף למילה "עיוורון"? אתם לא רואים שאני ענקית? שכל הבגדים שלי לא עולים מהברך ומעלה? שאפילו הפנים שלי השתנו? ואם זה לא מספיק, אז תוסיפו לזה גם את העובדה שמשהו בהריון / הורמונים / גדילה של עובר - אצלי בגוף גורמת לי להיות פחות חזקה ולוותר לעצמי. ואז תוסיפו לתסכול המשקל גם שנאה עצמית. "את חלשה!", "אחר כך את מתפלאה שעלית כל כך הרבה?" – אלו פחות או יותר המנטרות היומיות שלי.
פעם, אחרי מבט אחד בחלבה של הסופגניה, כבר הייתי דוחפת אותה באסרטיביות לאחת מהסולאריות שאני מכירה. "זו סופגניה לייט", הייתי משכנעת אותה. "פיתוח חדש של רולדין. קמח מלא, ריבה לייט, בכלל אפויה בלי שמן. נשבעת!" ומחייכת לי בהנאה כשהסולארית בולעת את השקרים שלי יחד עם פצצת השומן הזו. היום אני תוהה לאן נעלם לו כוח הרצון, תוך שאני ממששת את הבצקת בקרסול (אבל היא ממש קטנה. בחיי!).
אחרי הפגישה, כשחזרתי למשרד, כבר שכחתי ממנה - השמנמנה הריחנית המלאה בעצמה. האס.אמ.אס של הבעל החנפן השכיח אותה כנראה. אבל כשפתחתי את הדלת – הכל הכה בי שוב.
הסוף המר, או המתוק וספוג השמן
והיא, החצופה השומנית, ישבה והסתכלה עלי במבט "חיכיתי שתחזרי, מותק. אנחנו את שלנו עוד לא סיימנו". חפויית ראש התיישבתי מולה. ושוב היינו רק היא ואני. היא – נפוחה ומרוצה מעצמה (אני יכולה להישבע שכבר נראתה לי פחות נפוחה ממקודם). ואני - הריונית נפוחה (הרוב זה נוזלים. נשבעת לכם!) והרבה פחות חזקה מבדרך כלל (או שבעצם אחרי 8 וחצי חודשים זה כבר הכלל?).
את חייבת לקבל החלטה בוגרת ולסיים עם הסאגה הזו, חשבתי באסרטיביות לא אופיינית למצבי ההריוני. קדימה, ספרי עד 3 ותחליטי. והכי חשוב - המשכתי לעודד את עצמי – אל תתחרטי ותלקי את עצמך על כל החלטה באשר היא. עצמתי ת'עיניים.
1, 2, 3. רגע לפני שפתחתי אותם עוד קיוויתי שהיא תצטמק המניאקית. או שבהשראת אורי גלר – פשוט תעלם. פתחתי את עיניי. כוח חזק ממני הרים לי את היד, שלח אותה לעבר השמנמנה, תפס אותה וקירב לי אותה לפה! מרוב שוק אפילו לא התנגדתי.
אני אראה לך מה זה! חשבתי בעודי לועסת את החצופה בחוזקה. זה כואב לי כמו שזה כואב לך, הבטחתי לה. רק בביס הרביעי בערך עצרתי לרגע. "האמת... היא קצת קרה... אממ, קצת פחות נפוחה מאשר בבוקר. הטיגון מורגש ממש חזק. מזל שאני לא סובלת מצרבות", עצרתי.
הסתכלתי לכיוון היד ושלי נחרדתי. נשאר שם ביסון קטן ועלוב. מה שהעלה מיד את המסקנה שהרוב של החוצפנית הכבר-לא-כל-כך-שמנמנה, עושה את דרכו ישירות לצלוליט שבירך (נשבעת לכם שאפילו מבלי לעשות חניית ביניים בקיבה). וכאילו לא מספיקים רגשות האשם שכבר החלו לגאות, ראיתי את הרזה עם החיוך הלבן (והרזה!), מציצה בסיפוק מפתח הדלת ושואלת: "נו? העוברונצ'יק מרוצה? היה לו טעים?". מזל שהטלפון שוב צלצל.
ואי אפשר בלי 2 מסקנות חשובות שלמדתי מהאירוע הנ"ל:
החטא: סופגניה אוכלים רק כשהיא חמה וטרייה (כל מלחמה אגב, תוכתר בכישלון. עדיף להיכנע מראש).
ועונשו: למישהו יש טאמס?
• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO ואמא לעתיד.
הטור הקודם בסדרה:
