"אין לנו לאן לחזור. אל תיתנו לגרש אותנו מכאן"

אילולא היה מדובר בחיי אדם, סיפורם של הפליטים הסודנים שהסתננו לארץ לפני כשבועיים היה יכול לשמש משל לאטימותה של המדינה, המתעקשת לא להסדיר את מעמדם של עשרות ניצולי טבח העם המשחרים לפתחה. אבל הפליטים, שהתווספו לכ-300 פליטים נוספים שהגיעו לישראל בדרך לא דרך בשנה האחרונה, מרביתם כלואים במתקני השב"ס, נמלטו מאימת השואה המתחוללת באין מפריע בחבל דרפור. לא מדובר במהגרי עבודה לא חוקיים אלא באנשים שאין להם בית לשוב אליו, זולת חבל ארץ בו יהפכו לעוד מספר במניין ההרוגים העומד על 300,000 איש.

לפני כשבועיים חצו את הגבול 14 פליטים סודנים, בהם ב' ושלושת ילדיה הקטנים, לאחר התנכלויות חוזרות ונשנות מהם סבלו במצרים. חיילי צה"ל שלכדו את המסתננים ביקשו, כמקובל, להעביר שלושה מהם לידי מנהלת ההגירה, אלא שציפתה להם הפתעה: המנהלת המליצה להם לבצע נוהל "החזרה חמה", הקובע כי ניתן להחזיר מסתננים למדינה שכנה כל עוד לא חלפו 24 שעות מאז חדרו לישראל, וכל עוד לא התרחקו מהגבול למעלה מ-50 קילומטר.

שלושת הפליטים, עלי, מחמוד ואוסמן (שביקשו כי שמות משפחתם לא יצוינו), שוחררו לגורלם במרכז באר-שבע. משם הם הצליחו להגיע לתל-אביב, נעזרו בשוטרים ובאנשים טובים בחיפושיהם אחר נציגי האו"ם, ולבסוף הגיעו למשרדי "מוקד סיוע לעובדים זרים". לפני כשבוע השלושה קיבלו מנציבות הפליטים של האו"ם תעודות פליט המגינות עליהם ממעצר, וכעת הם שוהים במושב במרכז הארץ שם נקלטו לעבודה בחקלאות. "בדרפור הם עסקו בחקלאות וברעיית צאן, והם מאושרים מההזדמנות שניתנה להם כאן", אומרים במוקד. "הפליטים האחרים נכלאו מלבד ב' וילדיה, שהועברו למקלט לנשים באזור הצפון".  

אחד הפליטים שנקלטו במושב (צילום: באדיבות "מוקד סיוע לעובדים זרים")

"ברחנו לישראל בתקווה שירחמו עלינו"

מבועתת מהמחשבה על גירושה בחזרה למצרים, כתבה ב' מכתב המגולל את סיפורה ומתאר את הנסיבות שהביאו אותה לבקש מקלט בישראל: "אני מוסלמית בת 35 מדרפור שבסודן. נמלטתי לישראל ממצרים יחד עם בעלי, בתי בת השמונה, בני בן השנתיים וחצי ובתי התינוקת בת חצי השנה. אני פונה אליכם מפני ששמעתי שרוצים לגרש אותנו בחזרה למצרים. אני רוצה לספר לכם מה עבר עליי ועל משפחתי עד שהגענו לישראל, ולהתחנן בפניכם שלא תיתנו לגרש אותנו מכאן. אני יודעת שאם יחזירו אותנו למצרים נחזור לכלא ואולי לא נצא ממנו בחיים. יכול להיות שיחזירו אותנו לשגרירות הסודנית ומשם לסודן. זה יהיה הסוף שלנו, נמות כמו כל האנשים שמתו שם.

"חיינו במצרים שלוש שנים, פנינו לנציבות הפליטים של האו"ם וקיבלנו תעודה צהובה, אבל אסור היה לבעלי לעבוד ולא היה לנו כסף לאוכל. המצרים זרקו עלינו הרבה פעמים אבנים ופעם אחת אבן חדרה לי לעין. כשלא יכולנו עוד לשלם את דמי השכירות, גירשו אותנו מהדירה ועברנו לחיות בגן הציבורי מוסטפא מחמוד

בקהיר שם גרים פליטים רבים מסודן. פעמים רבות שוטרים הגיעו לגן והיכו אותנו. אחד מהם היכה אותי בבטני ובגבי כשהייתי בחודש השלישי להריוני עם בתי הקטנה.

"לפני כשנה השתתפתי בהפגנה שנערכה בגן יחד עם אלפי פליטים מסודן. היכו את כולנו, השוטרים התיזו עלינו מים מצינור מכבי אש וגרמו לנו כאבים עזים. הם לקחו אותנו לכלא, כל-אחד מאיתנו לכלא אחר. כשהייתי בכלא עינו אותי, לא נתנו לי אוכל, ואחר-כך נודע לי שעשו אותו דבר גם לבעלי. רק מאוחר יותר נודע לי מהילדים שלי שכל-אחד מהם היה לבד בכלא אחר. רק אחרי שהבן שלי בן השנתיים וחצי התחיל לבכות, השוטרים לקחו אותו לבתי כלא אחרים לבדוק אם מישהו מכיר אותו. בתי הגדולה זיהתה אותו ואמרה לשוטרים שזה אחיה. אחרי חמישה ימים שיחררו אותי מהכלא והתחלתי לחפש את הילדים שלי. אחר-כך מצאתי מחסה בביתה של חברה והתחלתי את חיפושיי אחר בעלי. אחרי שישה ימים מצאתי אותו והוא שוחרר.

"החלטנו לברוח לישראל בתקווה שירחמו עלינו ויעזרו לנו. לא היה לנו כסף בכלל והבדואים ביקשו המון כסף כדי להעביר אותנו את הגבול. הדרך לישראל היתה מאוד קשה. חלק מהדרך נסענו בטנדרים פתוחים וירד עלינו גשם עד שנרטבנו לגמרי. חלק מהדרך עשינו בהליכה, יחפים. היה מאוד קר ונפלנו הרבה פעמים. נשארו לי סימנים על הרגליים מהדרך, שהיתה קשה במיוחד לילדים. כשהגענו לגבול ישראל הצבא לקח אותנו".  

פליטים בביקור בוועדה בכנסת (צילום: באדיבות "מוקד סיוע לעובדים זרים")

אפליה והתנכלויות מצד שלטונות מצרים

התעמרות השלטונות המצרים בפליטים הסודנים, אותה מתארת ב', איננה חד-פעמית. פעילים ישראלים מסבירים כי למרות שסוכנות הפליטים של האו"ם מספקת לאלפי ניצולי הטבח הנמלטים למצרים תעודות פליט, הם אינם מוגנים מפני אפליה והתנכלויות חוזרות ונשנות. כך למשל בהפגנה שנערכה בסוף פברואר אשתקד מול משרדי האו"ם בקהיר, עליה כותבת ב', נהרגו כ-30 פליטים ומאות נפצעו ונכלאו כתוצאה מהתערבות אלימה של המשטרה. כ-2,000 פליטים, מרביתם התגוררו בגן מוסטפא מחמוד בו התקיימה ההפגנה, התחננו בפני נציגי האו"ם להעבירם למדינה בה יקבלו מעמד חוקי ויוכלו לשקם את חייהם - אך לשווא.

ההתנכלות השיטתית היא שהביאה את ב' ויתר הפליטים השוהים בישראל להסתנן לארץ. אלא שבהיעדר מדיניות רשמית לטיפול בהם, מרביתם נכלאים ומקצתם נקלטים בקיבוצים ומושבים. באמצעות עורכת-הדין ענת בן דור פנה לאחרונה "הוועד למען פליטי דרפור" לשר הביטחון, בבקשה למנוע את גירוש הפליטים בנימוק כי אכיפת נוהל "החזרה חמה" איננה חוקית. פעילי הוועד מציינים כי

ב-2004 גורשו למצרים מבקשי מקלט סודנים, ורק במאמצים רבים נמנעה העברתם לסודן שהיתה מעמידה אותם בסכנת מוות - ולו רק מפני שהגיעו לישראל. שני פליטים שגורשו מישראל באותה שנה לירדן, ומשם לסודן, הוצאו להורג עם הגיעם למדינה. 

במקביל, הועברו השבוע 60 פליטים סודנים הכלואים בצו אלוף, שנעצרו על-ידי צה"ל ולא בידי מנהלת ההגירה, לבתי הכלא קציעות, רמון ונפחא. נסמכים על ניסיון העבר, הפעילים חוששים כי האסירים הביטחוניים והפושעים הפלילים האסורים בבתי הכלא הללו יתנכלו למבקשי המקלט. "אין מקומם של הפליטים בכלא, וגם אם החוק מחייב את שהותם שם אין לכלוא אותם ביחד עם פושעים ביטחוניים או פליליים", מתקוממת שרון הראל מנציבות הפליטים של האו"ם. בתגובה נמסר מהשב"ס כי "אין מניעה להעביר אסירים בין בתי כלא שונים מפאת אילוצי מקום. בכל-אחד מבתי הסוהר קיים אגף שאינו מיועד לאסירים ביטחוניים, ובאגף כזה ישהו העצורים הסודנים".

"לא ברור מדוע מדינת ישראל מתעקשת להמשיך ולהחזיק בכלא ניצולי רצח עם במשך תקופות ממושכות, בנות למעלה משנה, עד העברתם לחלופות מעצר שלעתים קרובות אינן מתאימות להם ולבעיותיהם המיוחדות", מסכמת סיגל רוזן ממוקד הסיוע. "כפי שיכלו הרשויות לשחרר את השלושה, מן הראוי היה שישחררו גם את 231 הפליטים הסודנים, שרבים מהם כלואים במשך חודשים ארוכים בתנאים קשים ביותר, ולא להעביר אותם מכלא לכלא".   

• לתמיכה בפעילות "מוקד סיוע לעובדים זרים" למען הפליטים מדרפור ולהתנדבות כיתבו לאימייל info@hotline.org.il