לא נפסיק לשאול
למרות הגעגועים לצה"ל של פעם, אסור שהורים ועיתונאים יושתקו - לא הם מפריעים לגבי לנצח. תשובה לרון בן ישי
מלחמת לבנון הולידה בון-טון: רוצים שוב את צה"ל הישן והטוב, הממושמע והפשוט. רוצים את אלה שצנחו וצלחו, שכיסחו וניצחו. תנו להם לטחון שטח, לסגור שבתות, לתזז בבוץ, להחזיק קרבין במצב טול. הפלאזמה אאוט, הכחולים אאוט, שימו ירוק בעיניים - והשתיקו את ההורים והעיתונאים. עכשיו גולני מדבר, אז שקט - מתאמנים!
יש משהו בעייתי בכמיהה הזאת, לחזור בדיוק-בדיוק למה שהיינו. ראשית, היא לא מדויקת - הרי בכל התרפקות על העבר יש יותר משמץ של זיכרון סלקטיבי; שנית, היא מנוגדת לדרך הטבע: התהליכים שהתרחשו קרו מאליהם, ולפחות בחלקם - קרו בצדק. לטוב ולרע - החברה שלנו השתנתה, התקדמה, וכן - גם התמסחרה. צה"ל, שהיה ויוסיף להיות בבואה שלה, השתנה יחד איתה.
הדרישה הגורפת ל"שקט תעשייתי" אינה הוגנת. כשאחוז נמוך כל-כך מהכלל נושא בנטל, אך טבעי שמילואימניקים ידרשו תשובות. טבעי שאנשים שעזבו הכל מאחור ובאו לתרום נטו, יידעו פחות או יותר את המגמה הכללית ואת ההיגיון שעומד מאחוריה. צבא של רובוטים מתוכנתים, הרי אף פעם לא היה לנו - גם לא בצה"ל הישן והטוב.
טבעי גם שהורים ישאלו שאלות. נכון, לא כל הזמן, אולי לא בחיוג ישיר לסלולרי של המפקד - אבל הם זכאים לדעת. במיוחד אלה שעדיין מצפים לשובם, כמו אימא של גיא חבר, שאפילו על הכומתה שמצאו שכחו לספר לה. במיוחד אלה שהידיעה לפרטי פרטים על הקרב האחרון - שלא לדבר על ההתייבשות הקטלנית במסע, או על ה"זובור" המשפיל שהיה הקש השובר - היא כל שנותר להם.
ואפילו טבעי, רחמנא לצלן, שעיתונאים ישאלו שאלות. לא הם מפריעים לאשכנזי לנצח. בהחלט אל להם להתיימר לנהל את שדה הקרב, ומוטב שיישמרו בביקורתם בעוד
תנו לו שקט
להחליף יח"צנים בלוחמים
רון בן ישי
כל עוד עיקר זמנם של מפקדים מוקדש לריצוי הורים ועיתונאים ולא לאימונים, גם אשכנזי צפוי להיכשל
תנו לכרמלה לדווח
נוהגים לתאר בהערצה את ה"פטריוטיות" של המדיה האמריקנית בסיקור פיגועי התאומים ובמלחמה בעיראק; את "שיקול הדעת" ו"האחריות" של עיתונאי לונדון אחרי הפיגועים בתחתית. האמנם זו התקשורת שאנחנו רוצים לראות גם כאן - במדינה בה כל העם צבא, כולם מכירים זה את זה, והמערכה היא כאן ועכשיו, ממש על הבית? האם באמת אנחנו מצפים לדיווח סטרילי שכזה, עם צילומים פסטורליים של מטוסי קרב ממריאים לעבר השקיעה - ואפילו לא תמונה אחת של ארון עטוף בדגל הלאום, שלא לדבר על נזקי ההפצצות בצד השני?ומה שנכון במלחמה, נכון שבעתיים בשגרה. "תשתיקו את כרמלה מנשה", זועקים שוב ושוב הטוקבקים, כמטפורה לכל הכתבים הצבאיים שמעזים לפקפק בגרסא הרשמית של דובר צה"ל, ולמתוח ביקורת כשצריך. אבל בזכות כרמלה ודומיה נחשפו טיוחים ותקלות, פרשיות התעללות מזוויעות ביחידות, מעשי התבהמות איומים בשטחים, אי-צדק משווע בטיפול בחייל בודד והתנערות מחפירה ממשפחה שכולה. עיתונאים כאלה צריכים להיות על ראש שמחתה של הדמוקרטיה, ותחת זאת - מבקשים לתלות אותם בכיכר העיר.
בכמיהה הכללית לרגרסיה, לשעות של מטווח ומטבח, כמעט שכחנו שמעבר לטרור הפלסטיני והנ"ט הלבנוני, יש גם איומים רחוקים יותר - כאלה שבאמת מצריכים מענה טכנולוגי מתוחכם. כמעט שכחנו את מתקפת ההלם בה פתחה ארצות-הברית את המלחמות באפגניסטן ובעיראק, מתקפה שהשאירה את העולם כולו פעור פה - והכריעה בתוך שעות את המערכה כולה. נכון, הדשדוש בבוץ החל דווקא עם שוך הקרבות, ואסור שחימוש מונחה מדויק יבוא על חשבון כשירותו של המילואימניק הבודד, ודאי לא על חשבון האפוד הקראמי שיכול להציל את חייו. אבל מכאן ועד העליהום הכללי על כל דבר שריח היי-טק נודף ממנו, המרחק רב.
אולי הצבא הזה באמת התפנק יתר על המידה, אולי פה ושם צמחו חיילי שוקולדה ומפקדים העשויים סוכר. אבל זו לא חזות הכל. זה בטח לא אסון שצה"ל שואף למלא אחר מבוקשם של בני ה-18, ולהתאים להם במידת האפשר מסלול שירות עם סיפוק והגשמה עצמית. אפשר גם לחשוב על תוכניות ותגמולים שישאירו את הכוחות המוחות במדים, או יגייסו לשירות הצבא כוח אדם מיומן ואיכותי בדרך של מיקור-חוץ (אאוטסורסינג). לטווח הארוך, זה יכול להביא כמה מח"טים וגנרלים מוצלחים לא פחות משיביאו עוד קצת שעות של עבודות רס"ר.
הכותב הוא חבר מערכת ynet
פורסם לראשונה 15/02/2007 23:48
לפנייה לכתב/ת 
שעות של מטווח ומטבח: אשכנזי והאלופים
צילום: עופר עמרם
מומלצים
