"בופור", שזיכה לאחרונה את יוצרו, יוסף סידר, בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, ומבוסס על רב מכר שהפך לספר פולחן מאת רון לשם, יהיה ודאי הצלחה מסחרית. ראשית, מברוכּ. לא זכור סרט ישראלי מהשנים האחרונות שהפך לכזה אירוע עוד בטרם החלו הקרנותיו בפני הציבור. מצד שני, לא זכור עוד סרט שבו לא קיים דבר זולת צה"ל, חיילי צה"ל, אבות שכולים, וסבלותיהם של חיילי צה"ל. כאילו לא היו פני החברה הישראלית הניבטות אל הצופה מעם הבד אלא פניו של צבאהּ – רגיש, יפה, צעיר ומיוסר. וההתרפקות על האחווה הגברית נבנית כאן סביב מיתוסים רומנטיים של פעילות צבאית ושל מוות, שרק מבליטים ומאדירים את הווייתה המיליטריסטית של החברה הישראלית.
מזמן, כך נדמה, לא ניכרה משיכה כזו של סרט אל דמות הלוחם הישראלי, וההזדהות עמו, והתחושה האמורה לעיל שפניו הן פנינו, יש בהן כדי להפוך את "בופור" לסמל של אחדות לאומית, לא פחות. "בופור" הוא סרט על חיילים ששבים מהגיהינום – וסידר מיטיב לתאר את המוצב הצה"לי ככזה – אבל אין בו שמץ של ביקורת על המערכת הצבאית שהופכת אותם לקרבנותיה. כך, הסיטואציה הסוריאליסטית של בחורים צעירים שנותרים מבודדים על הר המוות, אויב אנונימי מטווח בהם מרחוק, כמו מבקשת להפוך את השהות הצה"לית בלבנון למאורע שאין לו כל הקשר ומקור. רק סיום שמבשר פה על גאולה (הסרט צולם עוד בטרם מלחמת לבנון השנייה). הסרט, במילים אחרות, בא לזכך, לא להטריד.
"בופור", כך כבר כל אחד יודע, מביא את סיפורם של חיילים שהיו האחרונים לשרת במוצב, רגע לפני פינויו במאי 2000. תמונת הפתיחה נחרטת בזיכרון: לוחם אנונימי פוסע מתוך ענן אבק ואור בוהק אל אפלולית הבונקר, ונשען לרגע על הקיר, כמו מודה לגורל ולמזל הטוב שהותירו אותו גם הפעם בחיים. יתר הסרט מתרחש רובו בינות מחילות ומחפורי בטון שמעניקות לו את הטון הקלאוסטרופובי והסוריאליסטי הנדרש. המפקד הוא לירז (אושרי כהן בתפקיד שעתיד להפוך אותו לכוכב הבא של הקולנוע הישראלי), המודע להיות הוא וחבריו מטווח ברווזים חי, ויחד עם זאת מתקשה לשאת את התפקיד שהועידה לו ההיסטוריה כמפקד האחרון של ההר; ולצדו פקודיו – בהם איתי טיראן, איתי תורג'מן ואלי אלטוניו – שהסרט מיטיב להעביר את שקשוק הפחד שלהם.
לא הרבה קורה ב"בופור", שכמו מבקש להעביר את שגרת האימה והמוות שחווים הלוחמים הצעירים. הבעיה היא, שבהיעדרה של נקודת מבט – כזו שתהפוך את החיילים ליותר מאשר סטראוטיפים – נלווה אל מותם האקראי והסתמי של אלה מימד סנטימנטלי, חף משמץ של ביקורתיות. זה מסוג הסרטים שבהם, כאשר אתה צופה בחייל רגיש שר ופורט עלי אורגנית וחברו, רגיש אף הוא, מזיל דמעה לשמעו – ברור לך שמישהו מהם עתיד לקפח את חייו בסצינה הבאה. הפאתוס וההתרפקות הרומנטית על ייסוריהם של חיילים בלבנון באים כאן על חשבונן של המחשבה המטרידה והאמירה הנועזת באמת. מזמן לא נצפה על הבד פה – מאז "שתי אצבעות מצידון" שחוגג עתה עשרים שנה להיווסדו – דימוי הרואי וטרגי כאחד של החייל הישראלי, יפה הבלורית והתואר וחפץ החיים; זה שאינו אלא קורבן של כוחות גדולים ממנו, שהיעדרם מהסרט מונע התייחסות ביקורתית אמיתית כלפיהם.
כישלונו היחסי של הסרט מההיבט הזה בולט במיוחד בחלקו האחרון. או-אז נדרשים המפקד לירז וקומץ מחייליו להישאר במוצב לילה אחד נוסף, ולהתפנות רק ביום שאחרי. המצב הוא כזה: המוצב כבר ממוקש באמצעות מאות טונות של חומר נפץ שנועדו להחריבו עד היסוד, ובתוך התופת הזו נתבעים הלוחמים לשהות עוד. אלא שהסיטואציה הדרמטית הנפיצה, תרתי משמע, הזו כלל לא מנוצלת כאן. לא כדי להעיר על יתירותם של החיילים הללו בעיני ממסד צבאי ערטילאי המודע להשלכות הפקודה. גם לא על מנת להדגיש את האבסורדיות הקיומית הטמונה במעמד הנ"ל. כאילו יכול היה הסרט להסתדר יפה מאוד גם בלי הסצינה הזו, שבסופו של דבר אינה מעלה ואינה מורידה.
קל להבין את כוחו הרגשי של "בופור". הוא מייצר דימוי שונה לחלוטין של החייל הישראלי מזה האלים שניבט אל הצופים בסרטים תיעודיים שהופקו כאן בשנים האחרונות (“מחסומים”, “בילעין חביבתי”). סביר להניח שרבבות מתגייסים, ולא רק הם – אותם אלה שבעבורם הפך ספרו הנ"ל של לשם, "אם יש גן עדן", עליו מבוסס הסרט, לקריאת חובה – יזדהו עם הדימוי המעונה של הצעיר במדים הירוקים, שכמו משיב לו את הרגישות, הפגיעות והכאב שניטלו ממנו בימי האינתיפאדה.
זהו סרט מרשים, ללא ספק, לא מעט בזכות מלאכת עיצוב הפסקול (של אלכס קלוד) שמעצימה את האווירה המעיקה. אך בתוצאה הסופית פוגמת גם היעדרה של הכרעה אסתטית ברורה. מהתמונות הראשונות של "בופור" עולה יכולתו של סידר לעצב סצינות סוריאליסטיות אפקטיביות. איש היחידה לפירוק פצצות (בגילומו של אוהד קנולר) מאבד שם את דרכו במבוכיו התת קרקעיים הסבוכים של המוצב, רק כדי להגיח אל חשכת הליל ולמצוא עצמו מול בובת דמי צה"לית ובדיאלוג נוסח בקט עם צמד שומרים (“שומרים על ההר. שלא יברח"). חבל על כן, שהסרט זונח חיש מהר את הפוטנציאל המבטיח הזה, שגלום בעשרים הדקות הפותחות שלו. “בופור" היה יכול להיות "מטאל ג'אקט" שלנו, “אפוקליפסה עכשיו". הוא לא.
עוד על "בופור":
