האופק זה כאן

דוד אופק, המכונה תאופיק, זכר לשורשים המשפחתיים בעיראק, נולד בשנת 1968 ברמת גן. כל קשר בין השם המאומץ "אופק" לבין לווין התקשורת הנסיוני ששוגר לחלל בשנת 1988, מקרי בהחלט. גם אם היה בו בכדי לרמז על נטיותיו העתידיות של הבמאי. ילדות זעיר בורגנית במשפחה צבעונית וחמה שדיברה בבית בעיראקית ובחוץ בעברית מתובלת במטבעות לשון משפת האם. אופק מעיד על עצמו כעל ילד שהרבה לעשות בושות, שובב ומתחכם.

חבל הטבור המשפחתי קושר אותו עד היום בעבותות לנמל הבית הרמת גני והדבר בא לידי ביטוי ביצירותיו הקולנועיות. "העבר של ההורים שלנו, השפה שלהם והכאב שלהם הם חלק מאיתנו", אמר, "מתחת לכל מציאות ססגונית, צבעונית ושאננה ככל שתהיה, פועלים כוחות אחרים ובלי להבין אותם – ההבנה שלנו את עצמנו ושל ההווה שלנו תהיה חלקית בלבד".

אופק, בוגר המחזור הראשון של בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל בירושלים, היה מתלמידיו של הדוקומנטריסט דוד פרלוב. סרט הגמר של אופק, "בית", צולם בבית הוריו במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. המשפחה שישבה בחדר האטום כשהיא ממתינה להפוגות, תועדה כשהיא צופה בטלוויזיה ברחובות בגדד המופגזים ומגלה מחדש דרכים מוכרות מעברה. אופק מאשר שסרט הגמר היה בעבורו מעין הצהרת כוונות בנוגע להמשך העשייה הקולנועית שלו שעוסקת בשאלות של הגירה, פליטות, זהות ושייכות. יצירותיו של אופק כולן ממוקמות בישראל ובונות מסגרת למציאות פלורליסטית ועשירה. אופק נוהג לצטט אמרה של מורו, פרלוב, שאמר: "כל במאי צריך תמיד לחשוב שיושב לו יפני קטן על הכתף. היפני הזה לא מבין בדיחות ישראליות, הוא לא מבין את המצב הפוליטי ואת הניואנסים התרבותיים אבל את הדברים המהותיים, את הרגשות הטהורים, הוא יבין בלי תרגום. לשם צריך לכוון". הסרטים "בית" ו"חלומות חיים" שיצר במהלך הלימודים בסם שפיגל זיכו אותו, בין היתר, בפרס וולג'ין בפסטיבל הקולנוע בירושלים. את "בת ים, ניו יורק", "Take Away", "המנגליסטים", "המשאית" ו"מלנומה אהובתי", יצר בשיתוף עם יוסי מדמוני - עזר כנגדו בעשייה הקולנועית. יצירות דגל נוספות עליהן הוא חתום: "ההרוג ה-17" ו"האולפן". כל יצירותיו מטשטשות את הגבול שבין תיעוד לדרמה. ברבות מההפקות העלילתיות שלו השתמש בשחקנים לא מקצועיים.

שיתוף הפעולה המוצלח עם מדמוני החל על ספסל הלימודים בסם שפיגל ונמשך עד היום.

"אני איש של זוגיות ושיתופי פעולה", הוא אומר על עצמו. מדמוני מצדו אמר על הקשר ביניהם: "למרות שאני נהנה להגיד לעצמי שבלעדי הוא לא יגיע לשום מקום, מסתבר שדוד אופק מסתדר בלעדיי לפעמים מצוין". בחייו הפרטיים הוא נשוי לעורכת הסרטים והבמאית איילת בכר, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. השניים חולקים בגאווה בן. סרטו התיעודי של אופק, "ההרוג ה-17", נעשה בעקבות פיגוע התאבדות שאירע ב-5 ביוני 2002 כשמכונית תופת התפוצצה ליד אוטובוס אגד בקו 830 בדרך מתל אביב לטבריה בקרבת צומת מגידו. הפיגוע גבה 17 הרוגים. אחד מהם לא זוהה וכשאיש לא הגיע לדרוש את הגופה החליט הבמאי לצאת לחיפוש אחר זהותו של ההרוג. במקום שבו נכשלה המשטרה הצליח אופק בסיוע של צוות הסרט והעיתונות לפענח את התעלומה. "במהלך הצילומים הייתי יותר בלש", אמר על העבודה על סרט זה.

למרות שסרטיו וסדרות הטלוויזיה שיצר ביחד ובנפרד עם מדמוני זכו לעשרות פרסים בישראל ומחוצה לה, אופק, איש שמגדיר את עצמו כ"נצר למשפחת עמילי מכס, רואי חשבון ופקידים", די מובך מאירועים מעונבים. באופן מאד לא אפנתי עבור מי שנחשב לחלק מהברנז'ה הקולנועית, אופק נעדר ציניות. הוא לא אוהב דידקטיות בקולנוע וגם הלקאה עצמית זה לא הז'אנר החביב עליו. את המיני-סדרה "מלנומה אהובתי" יצרו אופק ומדמוני במשותף סביב סיפור מותה של אשתו של השחקן יגאל עדיקא. הסרט שהשפיע עליהם בעשיית "מלנומה אהובתי" הוא לדברי השניים "ימים עליזים מר קורטיזון" בו תעד הבמאי שלומי שיר את התדרדרות מחלת הסרטן בה חלה. אופק עבד על סרט תיעודי המלווה את חייו ויצירתו של הפזמונאי והעיתונאי עלי מוהר. הצילומים הופסקו עם מותו הפתאומי בטרם עת של מוהר. הסרט הוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון.

משפט מפתח: "אני לא הייתי מוכן להיות מתועד. רק לתעד"

אסוציאציות קודמת:

רונית אלקבץ

לוק בסון

סמי מיכאל

זובין מהטה

איתי טיראן

עמוס גיתאי

רוברט מקי