כן, זה אמיתי

אני אוכל כשר. כלומר לא בדרך האורתודכסית המלאה, אלא בדרך הישראלית המחופפת יותר של שמירה על הכללים העקרוניים הבסיסיים. פעמים רבות בעיקר בקרב האנשים שסובבים אותי כאן, זה מעורר תהיות ולעיתים אני מסתבך במתן הסברים.

מצד שני, זה אחד העוגנים היחידים שיכולים לקשור אותך למציאות בתוך כל מה שקורה פה. בארוחות הרשמיות שנערכות כאן מדי ערב בערך מוגשים דברים כמו קיפודי ים מבושלים בתוך קליפתם. אלמלא הנטייה הדתית הזו, הייתי נאלץ להאמין שזה אמיתי, שאנשים באמת יושבים בחליפות שלושה חלקים, ארוזים בפפיונים, אוכלים קיפודי ים ומדברים על אמנות.

יש משהו אינטימי בצילום סרט. זה אמנם כרוך בחמישים אנשי צוות, משאיות, תאורה, שחקנים, אנשי הפקה וכיו"ב, אבל עדיין אחרי הכל התחושה היא בדידות. רוב הזמן אין לך ממש מושג מה אתה עושה. אתה מובל על ידי תחושה, אבל היא לרוב חמקמקה. בניגוד למה שפה ושם מספרים בבתי ספר לקולנוע, אתה לא באמת יכול לראות את הסרט הגמור לפני עיניך. אתה חוצב מנהרה בתוך קרחון ומקווה שיש דבר מה בצד השני. אתה לא רואה את הסרט שלך, אתה רואה מתוך הסרט החוצה.

הצוות של "ביקור התזמורת" בקאן

יום אחד הסרט מוצג לקהל. באבחה אחת הפרטי הופך לציבורי. אם יש משהו שאני מנסה להפנים ביומיים האחרונים זה את העובדה שהוא ניתק ממני, שאין באמת קשר בין מה שאני עושה (כותב ומביים) לבין מה שקורה כאן. מילים נאמרות עליו, לעיתים הוא מובן, לעיתים פחות. התחושה מוזרה, יותר מהכל נדמה לי שהוא הפך למין קיר, שאנשים מנהלים איתו את משחק הסקווש הפרטי שלהם.

הגיהנום הבוער של הפסטיבל

באחד הראיונות עיתונאית מקסימה מרויטרס שאלה אותי על תהליך עשיית הסרט. משום מה נזכרתי בסיפור קטן מימי בית הספר התיכון. פעם אחת באחד מהטיולים השנתיים לקחו אותנו ל"הולילנד". אני לא יודע אם המיזם הזה עדיין קיים אבל זה היה מן דגם מיניאטורי של ירושלים, שנבנה מאבנים ירושלמיות זעירות ומסותתות.

אני חושב שהמטרה העיקרית הייתה חיבור נפשנו הצעירה והזעירה ל"סלע קיומנו" וכו'. אולם בין הסבר היסטורי אחד לשני, התעקש אחד מהבונים של דגם האבן הזה סתת פשוט לדבר עם התלמידים. המורות שלנו, שמיהרו לארוחת הצהריים, ניסו להתעלם מבקשותיו, אולם האיש המשיך והתעקש, עד שלבסוף הן נאלצו להסכים ונאספנו כולנו לפניו.

הוא פתח ואמר שכל מה שראינו זה שטויות. שכל הדגם הגדול המפואר הזה הוא קשקוש. המורות נעו באי נוחות אבל הוא התעלם והמשיך ואמר שלדידו מה שחשוב באמת הוא מה שאדם יכול לעשות בשתי ידיו. "אני רוצה להראות לכם מה אדם יכול לעשות בשתי ידיים". הוא לקח סלע אבן ירושלמית והניח אותו לפניו. אחר כך הציב עליו איזמל ובהינף פטיש אחד בקע את הסלע לשניים. אחר כך לקח את חצי הסלע ובמכה נוספת בקע גם אותו לשניים. אחר כך בקע את הרבע הנותר.

הוא המשיך כך, חוצב ומבקע עד שלא נותר דבר. את צל הסלע הנשאר, אד אבן דק, הרים לפני עינינו התוהות. האצבע והאגודל שלו סגרו על פיסה של אבק נעלם. ושלוש האצבעות הנותרות נותרו זקורות סביב אפס אחד עגול. "זה מה שאדם יכול לעשות בשתי ידיים".

לפעמים כדי להרגע מהכל אני יורד אל שוק הסרטים. זה עושה לי טוב לראות אנשים סתם עובדים. אתמול דיברתי עם אחת מסוכנות המכירה הגדולות כאן. היא תארה את תחושת המכירה של סרט בתאווה כמעט אלימה. דיברה על היכולת לסגור את העיסקה לחתום על החוזה. השוק הזה הוא הגיהנום הקטן והבוער של הפסטיבל. איפשהו בין קיפודי הים שבקומות העליונות, לתקתוק הקופות שבמרתף, אני מחפש את עצמי.