כשהזוגיות בזבל - ההורות בקאנטים
זה מעגל קסמים. ההורות לאט לאט קוברת את הזוגיות, או שמה אותה בצד לכמה שנים - ובינתיים, הזוגיות הצולעת פוגעת באיכות ההורות. הפסיכולוג גיל ונטורה מזכיר לכם למה נורא חשוב להתמזמז בלהט בפינת הפאב. רמז: בשביל הילדים
יום אחד המיטה הזוגית הופכת להיות איצטדיון בלומפילד.
לא עוד יקיצות רומנטיות בקן האוהבים. פולשים זרים מושלים בו. אני פוקח עיניים של בוקר להביט, לא אל שערה המתבדר של אישתי, אלא אל יד תינוקית נחושה הנשלחת אלי מטווח אפס. המלאך הקטנטן שלי מתבלבל בין האף שלי לבין כפתור ווליום, ומתבאס קשות כשהחוטם הפרטי שלי מסרב להסתובב ב-180 מעלות.
אני רוצה לזעוק לרעייתי, שתגאל אותי מידי סדאם הקטן, אבל היא נתונה למרוּת הבת הבכורה. זו מטלטלת אותה כטלטל איש שב"כ את עצירו הסרבן, ובפיה תחינת לב תמה: "פנקייק!". אשתי כרגע, על פי מיטב הבנתי הקלינית, מעדיפה לקחת קפה ארוך עם אוסאמה בן-לאדן מאשר לטרוף ביצים במטבח ומכיוון ששבוע שלם היא היתה בתורנות הבוקר, אני מותח בצער את גוף הלוויתן המנומנם שלי, מזדחל החוצה ומתחיל עוד יום חדש בבית משפחת ונטורה.
אם הסיטואציה הזו מוכרת לכם, הורים אמיצים, אני מציע שבפעם הבאה תסתכלו מתחת למיטה. נפל לכם משהו. הנה, תתכופפו, רואים אותה? שם, מתחת לערימות טישיו שעברן מפוקפק, ליד הגרביים הארומטיות של אבא מאתמול, היא מסתתרת, מקופלת פנימה כמו כרובית מבויישת - הזוגיות שלכם.
מהאישי, לזוגי, למשפחתי
בהתחלה זה לא כל כך מסובך. חלוקת המשאבים ותכנון הזמן הדרושים לעמידה במשימה הנקראת "חיים בוגרים" הם עסק די פשוט (יחסית) אחרי הצבא. בין אם אתה לומד, עובד או צולל לחודשים ארוכים בנפלאות הגראס של גואה, אתה מתעסק בעצמך בלבד.
ואז המבטים שלך מצטלבים עם מישהי, הנשימה שלך כבר לעולם לא תהיה סדירה, ואם יש מזל, גם ההורמונים שלה מצביעים למפלגה שלך. אז אתם יחד. "אין בעיה", אתה אומר לסבא זמן, "נעבוד / נלמד ביום, נאהב בלילה, ובסופי השבוע נתכנן את עתידנו המשותף (לעורכת: להכניס כאן את הכינורות, בבקשה)".
בליל ירח קסום אתם מחליטים להעלות עיגולי מתכת על אצבעותיכם, ואם המזל ממשיך ומשפחות החתן והכלה לא מנקרות זו את עיניה של זו סביב ארגון החתונה, תהפכו נשואים כדת משה וישראל.
אתם חיים יחד ואתם אוהבים, כל כך אוהבים. מתבקש וטבעי לעבור לשלב השני, שמתנסח בליבכם באופן הבא: "אם אנחנו כל כך נפלאים יחד, אין ספק ששקשוקה גנטית שתהיה עשויה מהביציות ותאי הזרע שלנו, תוליד יחידי סגולה שיהיו אור לגויים". אז אתם מאפסנים את הגלולות והקונדומים בבוידעם, ותשעה חודשים לאחר מכן אתם משפחה. מזל טוב!
אבל, יוסטון, עכשיו יש לנו בעיה.
הזמן, ריבונו של עולם. מה עושים עם הזמן? בבוקר-צהריים עובדים, אחר הצהרים-ערב עם הילדים + ארוחת ערב + מקלחות + נוהל שינה. איפה דוחפים זוגיות? בלילה? הצחקתם את רות ווסטהיימר! בקושי יש לך אנרגיה לנחור...
"לא נורא", אתם אומרים זה לזו. "קצת קשה אז נשברים? נשים לנו את זוגיותינו על standby לכמה שנים. הילדים יגדלו, יתנו לנו קצת אוויר ואז נוכל להעלות מהגיבוי את קובץ רומיאו-יוליה הישן. נשמע טוב ויעיל, לא?"
Mistake. a big mistake
זה לא אתם - זו החברה
האמת, זו לא ממש אשמתכם. זו החברה הארורה שמפגיזה אתכם במסרים סותרים: תפתח את עצמך, תהיה עם הילדים, תהיה עם עצמך, תפתח את הילדים - שוב ושוב המכבש טוחן לכם דרך המדיה, אבל המסר הכל כך חיוני של "בשם שמיים, אל תעיזו להזניח את הזוגיות שלכם!", מוצנע ונבלע ביער הסיסמאות של תרבות הצריכה.
לא מאמינים? הקשיבו לדבר המפרסם: ברמה האישית, כל כך הרבה קמפיינים דוחפים אותך ללכת להצטיין, לא להיכנע לבינוניות, למצוא את העצמי הייחודי שלך, וברמה המשפחתית מזמזמים לכם שאין אהבה כמו אהבה של אימא, שרק מזון תינוקות X יציל את הבייבי שלכם מניוון מוחי, ושהילדים הם מעל הכול (ולכן אתה צריך לרכוש להם ביטוח בריאות נגד טחורים במחיר מופקע).
אז אנחנו זורמים יחד כעדר בנחיל האשמה ודווקא בשם הכוונות הכי טובות שלנו, אנחנו שוללים מהילדים שלנו את הצעצוע הכי חשוב להתפתחות שלהם: הורים שפויים ומרוצים. אנחנו מתביישים לבקש לעצמנו את פסקי הזמן ופתחי המילוט הזוגיים הכל כך חיוניים להתאווררות ולרענון. המילה FUN נבעטת החוצה מן הלקסיקון.
אבל אז, לאט לאט אתה מוצא סדקים בחומת הסבלנות שלך אל הילדים. מזל טוב, יקיריי, גיליתם את החוק הראשון של מכניקת ההורות: המכונית המשפחתית שלכם תפרפר ותיתקע בכל מהמורה, אם הזוגיות שלכם לא תתדלק אותה.
"אני נותן את הנשמה בשביל הילדים שלי" - בחייכם...
בשביל הילדים?
בפעם האחרונה שבדקתי, הורים הם עדיין בני אדם. הצרכים המפעפעים בנו לא נעלמו גם עם הופעת החיתולים בחיינו. גם אנחנו זקוקים להנאה, שינה, מין, ריגוש וחידוש. תכחישו עד מאה, לא יעזור. סבא פרויד היה חריף מאוד בנקודה הזו: מי שהופך את הילדים למוקד הטוטאלי של חייו פשוט מסתיר כעס אדיר עליהם בדרך מתוחכמת.
המונולוג הפנימי הלא מודע מתגלגל בערך באופן הזה: "אז עכשיו אין לי חיים, והם לקחו לי את כל ההנאות, ואני מאבד את עצמי, אבל הכעס הזה שאני חש כל כך מאיים עלי ועל הדימוי העצמי שלי, שכדאי למחוק כל זכר לזעם הזה, להלביש אותו בתחפושת שונה לגמרי ולסגל לעצמי התנהגויות של טיפול יתר והגנת יתר, ואולי ככה לא יעלו עלי".
המנגנון הזה נקרא בפרוידיאנית "היפוך תגובה" (reaction formation), וכמו רוב מנגנוני ההגנה, הוא לא מודע, מה שאומר שרובנו המכריע יכתיר את הפיסקה האחרונה בכותרת "שטויות במיץ עגבניות"...
ולך תצא מזה עכשיו. כנראה שדווקא עבור ילדינו, אין לנו כל כך ברירה אלא להתוודע לעולמם המופלא של הבייביסיטרים, המטפלות, הדודים והסבתות. קחו את מפתחות הרכב, תתלבשו יפה, תשאירו את האשמה בבית, וצאו לקרוע את העיר.
ואם מישהו יעיר לכם שזה לא יפה להתמזמז בלהט בפינה של הפאב, תגידו לו שזה בשביל הילדים.
- גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
לטורים נוספים של גיל ונטורה:
