שבבים מתחת לעור: איום על הפרטיות או אמצעי יעיל?

"כדי להגן על מידע מאובטח ויקר ערך יש צורך בשיטות מתוחכות יותר", אומר שון דארקס, מנכ"ל החברה שבסיסה בסינסינטי, אוהיו. הוא משווה את השימוש בשבבים לסריקות רשתית וטביעות אצבע. איך זה עובד? דארקס מסביר: "קורא השבבים צמוד לדלת של הכספת. ניגשים לקורא, מצמידים את הזרוע והדלת נפתחת".

תסריט אורווליאני?

בלתי מזיק? אולי. אבל החדשות לפיהן אמריקנים הזריקו בפעם הראשונה אמצעי זיהוי אלקטרונים לעצמם, במסגרת

העבודה, עוררה דיון סביב ההתרבות המהירה של אמצעי עיקוב מדויקים עוד יותר מאלו שהכרנו, והיכולת שלהם לשחוק את הפרטיות בעידן הדיגיטלי.

יש הטוענים כי המיקרו-שבבים האלו הם המצאה מופלאה - סייע היי-טקי שיעזור להגביר את רמת האבטחה במפעלים גרעיניים, בבסיסים צבאיים, בזיהוי חולי אלצהיימר משוטטים, ולשלם בקופה בסופר בהנפת יד. לאחרים זה נשמע כמו תסריט אורווליאני, פרידה מהמסורת לפיה אדם יכל ללכת לאן שרוצה ולעשות כל העולה על דעתו, בלי שיעקבו אחריו, אלא אם כן הוא מזיק לאדם אחר.

השתלת שבבים, אומרים המבקרים, עלולה להתחיל בחולי אלצהיימר הנוטים ללכת לאיבוד או באנשי צבא, אבל עלולה להגיע גם לאסירים, משוחררים על תנאי, עברייני מין ואז אולי גם למהגרים בלתי חוקיים - עד היום שבו רוב האמריקנים, שמתשייכים לקטגוריה כזו או אחרת, ימצאו את עצמו מתוייגים בשבבי RFID.

שבבים בדגים, צמיגים ומדפסות

הרעיון לפיו הכל עקיב ובר איתור אינו זר לאמריקנים. לפני כ-30 שנה הוצמדו התגים האלקטרוניים הראשונים לאוזני בקר, כדי לאפשר לחוואים לעקוב אחרי הרגלי האכילה והרבייה של העדר. עד אמצע שנות ה-90, מיליוני שבבים הושתלו בבקר, דגים, כלבים, חתולים ואפילו סוסי מרוצים.

שבבים כאלו מוצמדים לשמשות הקדמיות של מכוניות לתשלום בכבישי אגרה, בכרטיסי אשראי לתשלום "ללא מגע" (של חברות כמו צ'ייס ומאסטרקארד). הם מוטמעים בצמיגים של מישלין, ספרי ספריה, דרכונים, מדי עבודה, מזוודות, ואפילו במוצרים אלקטרוניים כמו טלוויזיות של סאניו או מדפסות של HP (ללא ידיעתם של הצרכנים, לרוב).

אבל העובדים של CityWatcher.com אינם מכשירים או חיות מחמד - הם אנשים הניתנים לסריקה. "זה היה מפחיד כאשר קבלן ממשלתי שמתמחה בהטמעת מצלמות מעקב בקרנות רחוב היה הראשון להפעיל את הטכנולוגיה הזו במקום העבודה", אומרת ליז מקינטייר, מחברת הספר Spychips: How Major Corporations and Government Plan to Track Your Every Move with RFID.

ביקורת מימן ומשמאל

שוק דארקס מ-CityWatcher.com דוחה את הביקורת, תוך ציון שהוא והעובדים שלו התנדבו לעבור את השתלת השבב. כל רמיזה לפיה מדובר בקמפיין מרושע בסגנון האח הגדול היא, לדבריו, שטויות במיץ. "ממה שאמרו עלינו, אפשר לחשוב שאנחנו שותלים שבבים באנשים בכוח", הוא אמר. "זה ממש לא המקרה".

עם זאת, תוך ימים ספורים מהודעת החברה, גופים ליברטריאנים (הדוגלים בבחירה חופשית) משמאל ושמרנים נוצריים מימין איחדו כוחות כדי לגנות את השתלת המיקרו-שבבים בבני אדם. RFID, הם הזהירו, יאפשר לממשלה בקרוב לערוך חיפוש אלקטרוני על אזרחים - באמצעות "נקודות חמות" הכוללות קוראי RFID, שייבנו לצד כבישים מרכזיים ומדרכות להולכי רגל.

עוד טענו כי הטכנולוגיה הזו עלולה אפילו לשמש מעסיקים לניהול בסיסי נתונים על העובדים שלהם - כמה זמן נטו עבדו, כמה זמן בילו ליד מתקן המיים במטבח, בשירותים, באזור העישון ואפילו מחוץ למשרד. "בסופו של דבר", אומרת קתרין אלברכט, עורכת דין לענייני פרטיות, "הפחד הוא שהממשלה או המעסיק יבואו לעובד ויגידו לו 'קח את השבב הזה או שתפוטר ותגווע ברעב'".

סימן החיה

קבוצות קיצוניות של מבקרים נוצרים טוענים כי השבבים מגשימים נבואה אפלה מהברית החדשה, על עידן הרשע, בו נכפה

על בני האדם לאמץ את "סימן החיה" על גופם, כדי לעסוק במסחר.

גארי וולשייד, נשיא "מיניסטריון הימים האחרונים", קבוצה קתולית ממישיגן, הקים דף באתר בו קישר בין השבבים לנבואה האפוקליפטית בספר יוחנן. "התנ"ך אומר לנו שזעמו של האל יבוא על אלו שיאמצו את סימן החיה", הוא גורס. "אבל אלו שמסרבים לקבל את השבב השטני יינצלו", אומר וולשייד בטון מנחם.

"באמריקה שאחרי 9.11, מעקב באמצעים אלקטרוניים בא בשלל צורות: במצלמות אבטחה בתחנות דלק, בסלולרי שבכיסיהם של בני נוער, בשבב רדיו בעגלת קניות בסופרמרקט מתקדם, במכונית פורשה יקרה שמצויידת בהתקן נגד גניבה.

"אנחנו באמת על הסף של יצירת חברה עוקבת באמריקה. כל תנועה ופעולה - ויש שיטענו אפילו שגם מחשבה - יאותרו, יפוקחו, יוקלטו ויתואמו", אומר בארי סטיינהארט, מנהל התוכנית לטבנולוגיה וחירות באיגוד לחירות האזרח שבוושינגטון. RFID, לדעת סטיינהרט, "יכול לשחק תפקיד מרכזי ביצירת החברה העוקבת הזו".

החדרה באמצעות מחט תת-עורית עבה

מבחינת העיצוב שלו, מדובר בתג פשוט מאוד: קפסולת זכוכית באיכות רפואית שמחזיקה בתוכנה שבב מחשב מסיליקון, אנטנת נחושת וקבל, שמשדרים את המידע המאוחסן בשבב כשמתקבלת בקשה מקורא RFID אלקטרומגנטי. ההשתלות

עצמן מהירות, ומדובר בהליך פשוט יחסית. אחרי הרדמה מקומית, מחט תת-עורית עבה מחדירה אותו תחת העור, בין המרפק לכתף.

"זה כמו לקבל חיסון - קצת לחץ, ללא כאב אופייני", אומר ג'ון הלמקה, רופא חרום מבוסטון. הוא עבר השתלה כזו לפני כשנתיים, כדי ש"אם אעבור תאונה ואגיע חסר הכרה או מעורפל לחדר המיון, הרופאים יוכלו לזהות אותי ולגשת להיסטוריה הרפואית שלי בקלות". התיק הרפואי של מושתל השבב יכול להתעדכן כל הזמן, מאחר והוא מאוחסן באינטרנט.

הלמקה חושב על המיקרו-שבב כעל אמצעי טכנולוגיה נוסף עם ערך פרקטי, כמו הטלפון החכם BlackBerry. אבל ברור לו

גם שההשלכות הן שבגופו מצוי מכשיר זיהוי. "החברים שלי אמרו שאני מתוייג לכל החיים, שאיבדתי את הפרטיות שלי. אם לומר את האמת, יש משהו במה שהם אומרים".

נכון לעשיו, סטיינהרט ומגני פרטיות אחרים טוענים כי איסוף מסמכים על זהותם של אנשים, דרכונים, רשיונות נהיגה וכו' - מהווים איום משמעותי יותר על הפרטיות מאשר שבבים. "הטמעת קוראי RFID בבתי חולים, תחנות משטרה וסוכנויות ממשלתיות יכול להיות עסק יקר, והכשרת הצוות לוקחת זמן", הוא אומר. בנוסף, ברור כי רוב האנשים יסרבו להחדיר שבב כזה לזרוע.

קלאברים מסומנים

אבל לא כולם נבהלים מהמחט. מועדון בשם באהה ביץ' קלאב בברצלונה עורך מסיבות קטנות, אליהן מגיעים פחות מ-25 איש, הנקראות "ערבי השתלה".

בחלוק מעבדה וכפפות לייטקס, מומחה להשתלת שבבים של החברה המפעילה את המועדון מסייר בין הקלאברים. אלו שמסכימים להשתלה יכולים לעבור את הסלקטור בכניסה למועדון ללא תור, להיכנס לטרקלין ה-VIP ולשלם עבור המשקאות שלהם ללא כרטיס אשראי. מספר הזיהוי על השבב מקושר לפרטי הקלאבר ומאוחסן במחשבי החברה. מנהל המועדון, קונראד ק. צ'ייס, עבר השתלה כזו בעצמו ומכריז כי השבבים הם ממש לא ביג דיל. "ממילא לכולם פה יש פירסינג, קעקועים או סיליקון". הטרנד התפשט למועדונים נוספים, בהולנד, בסקוטלנד ובפלורידה.

באותה שנה, התובע הכללי של מקסיקו, רפאל מקאדו, בנוסף ל-18 עובדים נוספים עברו השתלה כדי להגן על גישה לחדר המסמכים הרגישים, שדלתו מצויידתת בקורא שער הסורק שבבי RFID. האם זה הידק את האבטחה המקסיקנית?

בקושי, טוען ג'ונת'ן ווסת'וס, חוקר אבטחה עצמאי ממסצ'וסטס. ווסת'וס עיצב מכשיר הדמיה נישא, הכולל שבב משוכפל בדוגמת זה המושתל באנשים. הוא הוכיח כי ניתן לגנוב מידע מהשבב באמצעות קורא RFID, עם עוברים בקרבת המושתל. השבב, של חברת VeriChip (המובילה בתחום, שמייצרת בעיקר שבבים לבעלי חיים), כולל רק מספר זיהוי פשוט בן 16 ספרות אותו ניתן להעתיק. עדיין הוא מודה כי קשה מאוד ליצור העתק שניתן לשאת ולהתשמש בו.

אפשר להסיר, אבל קשה

עבור רופאים, ערכה למתחילים - הכוללת עשר מזרקים היפודרמיים, עשרה שבבים של חברת VerChip וקורא - עולה 1,400 דולר. עבור המטופלים, השתלת שבב בודד כרוכה בתשלום של 200 דולר לרופא, שהביטוח הרפואי לא מכסה.

המיקרו-שבבים ניתנים להסרה, אבל זה הליך לא דומה לשליפת קוץ מהאצבע. הקפסולות עלולות גם לנדוד בגוף או להיקבר עמוק בזרוע. כשזה קורה, יש צורך בצילום רנטגן כדי לאתר אותו, וייתכן שמנתח פלסטי יידרש כדי לטפל בצלקות. מגוון שמועות על השתלת שבבי RFID בחיילים אמריקנים, באסירים או מהגרים לא התממשו מעולם. מדינות שונות בארה"ב בוחנות הצעות חוק לסימון אסרים בתגי רדיו מסוג זה.

בינתיים, המחאה נמשכת. עורכת הדין קתרין אלברכט הקימה את אתר המחאה AntiChip, וממשיכה לטעון כי "אנשים הם לא חיות מחמד" ו"עצרו את VeriChip". דווקא תשומת הלב הזו היטיבה עם יחסי הציבור של החברה והביאה לעלייה של 27 אחוז במנייה שלה.