מחנה הפליטים בקציעות: כלא או "אתר קמפינג"?

החום הרובץ כשמיכה עבה על הנגב אינו מפריע לילדים לשחק בכדורגל. המשחק מופר רק כשמתחילה הפעלה בחדר האוכל, אז צבעים, ניירות, חומרי יצירה ובובות נשלפים משקיות עמוסות, והילדים מעבירים שעתיים בפעילות יצירתית. טיפול רפואי, שלוש ארוחות ביום, קרוונים ממוזגים, בגדים ומשחקים - ועשרות אנשים שהכרת התודה שהם חשים כלפי מארחיהם מהולה בחשש עצום מפני העתיד לבוא. ברוכים הבאים לכלא קציעות הדרומי, ביתם של כ-90 פליטים אפריקנים, מרביתם סודנים וניצולי הטבח בחבל דרפור.   

"מדובר בבני אדם, ומבחינתי הם אנשים חופשיים המוחזקים כאן תחת צו אלוף כיוון שחצו את הגבול ללא היתר", פוסק עודד סער, מפקד המתחם בו שוהים הפליטים האפריקנים, בעת שהוא מסייר בין החדרים. "אנחנו נוהגים בהם בהתאם, ומשתדלים להיות קשובים לכל צורך או בעיה". כמעט שלושה שבועות מאז החל האתר לפעול וידיו של סער, האמון בימי שגרה על טיפול באוכלוסיית אסירים ביטחוניים קשים, מלאות עבודה. הנשים והילדים שטרם מלאו להם 18 מוחזקים

במתחם סגור בנפרד מהגברים, הוא מסביר, עד שיעברו ל"אתר הקמפינג", מחנה אוהלים המוקם מחוץ לכותלי הכלא. בינתיים, הוא אחראי לשלומם.

ארבעה סוהרים משרתים במתחם, ומספר דומה של סוהרים חולקים ביניהם משמרות. אחת מהן היא ליליה, המסתובבת מוקפת חבורת מעריצים קולנית, תמיד נושאת בזרועותיה ילד קטן. סוהרת אחרת, בת לעדה האתיופית, משמשת כמתורגמנית לעת מצוא עבור הפליטים דוברי האמהרית. מחסן הציוד עולה על גדותיו, עמוס נעליים, בגדים ותחליפי חלב שנרכשו מתקציב השב"ס. "אסור לנו לקבל תרומות מגורמים חיצוניים בשלב הזה", מפרטים בקציעות. בקרוונים המשמשים למגורים הותקנו מזגנים, הטלוויזיה במועדון מכוונת לערוץ הסודני, הקירות מכוסים ציורים צבעוניים ומתקני משחקים נבנו בחצר. אך למרות המאמצים הניכרים של שירות בתי הסוהר ונכונותם מעוררת ההערכה של הסוהרים, קשה לשכוח שאנחנו מצויים בתוך כלא ביטחוני שהיה לביתם של ילדים ותינוקות.

"אסור לנו לשכוח שמדובר בכלא". "אתר הקמפינג" (צילום: תמר דרסלר)

"הלוואי שיהיה לי כאן גורל אחר"

מאחורי אלברט אזולאי, סגן מפקד המתחם, עבר ארוך ומפואר של שירות צבאי ועבודה בבתי כלא מהקשים במדינה. היום הוא מעביר שיעור ציור לילדי הפליטים, ומאוחר יותר יחלק להם ממתקים וילמד אותם, בעזרת קצינת החינוך של הכלא, כמה מילים ראשונות בעברית. אריתריאים, אתיופים ובעיקר סודנים, גברים, נשים וילדים, הם דיירי המתחם, כולם חצו את הגבול בין ישראל למצרים באישון לילה בתקווה למצוא כאן עתיד טוב יותר. "יגרשו אותנו? ייתנו לנו לעבוד?", שואל בחשש מ', נער אריתריאי שהסתנן ארצה לפני כמה ימים. "אני לא יכול לחזור לקהיר", הוא מוסיף בשקט. "הייתי שם בסך-הכל ארבעה ימים לפני שיצאתי למסע לישראל, וחזרה לאריתריאה היא בכלל לא אפשרות בשבילי. הלוואי שיהיה לי כאן גורל אחר".

בעוד כשבועיים מתעתדים בשב"ס לסיים את בניית מחנה האוהלים אליו יועברו הפליטים. כל משפחה תשוכן באוהל משלה, חלק מהגברים יועסקו ככל הנראה בעבודות אחזקה במתחם העתידי. כ-1,300 איש אמורים לאכלס את המחנה, לא ברור כמה זמן הם ישהו בו ואיש אינו יודע להשיב לשאלה היכן, אם בכלל, ילמדו

הילדים כששנת הלימודים תיפתח. פעילי ארגוני הסיוע המטפלים בפליטים האפריקנים מודאגים מהקמת המחנה בסמוך לכלא קציעות, כמו גם משהותם הנוכחית בתוך הכלא עצמו.

"אסור לשכוח שמדובר במקום סגור, בכלא", מתקוממת סיגל רוזן מ"מוקד סיוע לעובדים זרים". "זו הפעם הראשונה בה מדינת ישראל מחזיקה ילדים בבית סוהר, והמצב מדאיג מאוד ומעציב". "אם אדם אינו חופשי לצאת מהדלת, הרי שהוא עצור", מסכימה עו"ד ענת בן-דור מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב. "העובדה שהאנשים האלו עצורים ללא ביקורת שיפוטית, ואינם רשאים לעזוב מרצונם החופשי, אמורה להדליק אצל כולנו נורה אדומה".

הכרזתם של השר לביטחון פנים אבי דיכטר ומנכ"ל משרדו, לפיה מדובר ב"אתר קמפינג" המהווה פיתרון הומניטרי זמני לבעיית הפליטים עד גירושם מישראל, מטרידה את הפעילים. "במחנה אמורים לשהות מאות אנשים, ואנחנו חוששים שגם פליטים שמעמדם הוכר והשתלבו בעבודה יישלחו אליו", הם מוחים. "המיקום המרוחק, הצורך באישורים לפני כל ביקור, חוסר אמצעי התקשורת ואחזקת תינוקות וילדים בתוככי הכלא אינם מבשרים טובות". נציגי נציבות הפליטים של האו"ם, אגב, טרם ביקרו בקציעות מאז החל לפעול כמחנה פליטים. רק מחר (ה') הם צפויים להגיע למקום.