תעשיית החלומות

שלושה ימים מפרידים ביננו לבין הרגע המיוחל שבו תפתח המעטפה ועל במת תיאטרון קודאק בלוס אנג'לס יוכרז שם הסרט הזוכה בפרס האוסקר הזר. מה שהכי היינו רוצים, זה לראות את יוסף סידר צועק לשמיים: "יש אלוהים!". או במילים אחרות שסופסוף יבינו, שגם לנו מגיע אבק כוכבים.

שבע פעמים היתה ישראל מועמדת לפרס האוסקר הזר, אבל הפעם זה נראה קרוב מתמיד. אז כן, המועמדות של "בופור" לאוסקר מלווה בציפייה דרוכה לרוחות של שינוי, אבל מה זה אומר? האם באמת מעבר לכבוד, מקפל בתוכו הפרס אפשרות אמיתית להגשמת החלום האמריקני? בעסקי חלומות, כדרכם של עסקי חלומות, תלוי את מי שואלים.

"בופור". על מי תשפיע הזכייה?

"אני מבין את ההאדרה היתרה שמשווים בארץ לפרס האוסקר, אבל צריך להודות על האמת, בניגוד למשל לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, קטגורית הסרט הזר באוסקר לא משקפת כלום", אומר אורי קליין, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ". "תיאו אנגלופולוס ולארס פון טרייר מעולם לא זכו באוסקר וזה לא הפריע להם. הזכייה של רוברטו בניני בפרס על 'החיים יפים' עזרה לו לגייס כסף להפקת הסרט 'פינוקיו', אבל בזה תם הסיפור.

"זו אולי עמדה צדקנית מאוד מצדי אבל בעיני מה שחשוב הוא איך תרבות פועלת במקום שלה, בטח ובטח כשמדובר בקולנוע הישראלי שקיים תמיד מערכת יחסים של משיכה ורתיעה עם הקהל והביקורת בבית. אני מבין את החלום שלנו לזכות באוסקר, אבל זה נראה לי שולי".

שמוליק דובדבני, מבקר הקולנוע של ynet, לוקח את דבריו של קליין צעד אחד קדימה. "לא רק שאין לפרס הזה משמעות מבחינת תעשיית הקולנוע המקומית, הוא גם הוכיח בעבר שאין לו משמעות מבחינה כלכלית במובן של נתוני הקופות בארצות הברית", הוא אומר ונותן כדוגמה את סרטו של הבמאי הספרדי אלחנדרו אמנבר, "הים שבפנים" שזכה בפרס ב-2004 אבל זכה להצלחה מפוקפקת בקופות בארה"ב. "הסרט 'ללכת על המים' של איתן פוקס וגל אוחובסקי שכלל לא היה מועמד לאוסקר, הוביל על סרטו של אמנבר משמעותית בקופות", הוא אומר.

אז הגזמנו? זה עוד חלום אמריקני ריק מתוכן?

"זה נחמד, יש בזה כבוד ועד שלא נזכה בו, נרצה בו מאוד, אבל יש פרסים חשובים לא פחות. אני תמיד חושב על השנה שבה 'קגאמושה' של קורוסאווה התמודד על פרס האוסקר. מי שזכה באותה השנה היה 'מוסקבה אינה מאמינה בדמעות', סרט רוסי שאף אחד לא זוכר".

"סרבתי להצעות מהאולפנים הגדולים"

זווית קצת אחרת מנפק הבמאי משה מזרחי, הישראלי היחיד שמחזיק בבית את הפסלון הנכסף בו זכה על "כל החיים לפניו", הפקה צרפתית בכיכובן של סימון סניורה ומיכל בת אדם. מזרחי, שהיה מועמד גם לפרס האקדמיה על סרטיו "אני אוהב אותך רוזה" (1972) ו"הבית ברחוב שלוש" (1973), אומר בדיעבד שהמועמדויות והזכייה לא השפיעו על יצירתו. "הזכייה באוסקר לא שינתה הרבה כי רציתי להמשיך ולעשות את אותם הסרטים שעניין אותי לעשות", הוא אומר ומסביר, "היו לי הצעות מהאולפנים הגדולים וממפיקים בארה"ב ובאירופה. נפגשתי עם כולם והייתי מנומס, אבל שום דבר לא דיבר אליי ממש.

"ללכת על המים". הצליח בחו"ל גם בלי האוסקר 

"עשיתי את 'אבו אל בנאת' עם שייקה אופיר והאמריקנים רצו לרכוש את הזכויות ולתת לי לביים הפקה אמריקנית של הסרט בכיכובו של דסטין הופמן. אבל למה שארצה לביים סרט שכבר ביימתי? שיטות העבודה בהוליווד היו בעיני מוזרות. תמיד נדמה היה לי שהם מבזבזים יותר זמן בלדבר על הסרט מאשר לעשות אותו. זה היה מתסכל אז נסעתי לצרפת וביימתי את הסרט עם סימון סניורה".

אתה אומר שהזכייה לא שינתה דבר?

"היא נתנה דחיפה משמעותית לסרט שקיבל בעקבותיה חשיפה גדולה ונמכר למדינות רבות. זה העניק לי הכרה בינלאומית וכשיש לך אוסקר ברזומה, הדלתות נפתחות ביתר קלות. בשביל שני שותפיי לעשייה – הצלם אדם גרינברג והעורך דב הניג – כרטיס הביקור הזה אפשר להם לחדור לתעשיית הקולנוע האמריקנית ולעשות בה חייל. אגב, שתי המועמדויות הקודמות היו גם בפירוש כרטיס הכניסה של מנחם גולן ויורם גלובוס לאמריקה".

ובכל זאת מזרחי מבקש לשמור על פרופורציות וצניעות בכל הנוגע לאוסקר. "העיקר היא העשייה ובסופו של חשבון, מועמדות לאוסקר ואפילו זכייה בו, נשכחות", הוא אומר, "צריך לשמוח במועמדות של סידר, להחזיק לו אצבעות, לקוות שגם תהיה זכייה ולהמשיך הלאה. זו מחווה של אנשי האקדמיה האמריקנית שמקומה בהיסטוריה של הקולנוע דומיננטי מראשיתו. מכאן, אם סידר ישתלב בקולנוע האמריקני? במידה שכן, מי שירוויח מזה תהיה תעשיית הקולנוע האמריקנית לא התעשייה הישראלית".

הזכייה יצרה את תעשיית הקולנוע בסרייבו

האם הציפיות שתולה תעשיית הקולנוע הישראלית בכוחה של מועמדות הסרט "בופור" לעורר עניין בקולנוע כחול-לבן ולהשפיע, למשל, על היקף הקופרודוקציות בשנים הקרובות מופרך? האם התקווה שדרכו של סידר אל האולפנים הגדולים בהוליווד מוגזמת? לא אם תשאלו למשל את מנהל פסטיבל הסרטים הבינלאומי בסרייבו, מירשד פוריבטרה. בוסניה-הרצגובינה, מדינה שסועה ולמודת מלחמות שסובלת מדימוי בעייתי, עשתה מהפך ב-2002 כשזכתה בפרס על הסרט "שטח הפקר" של הבמאי הבוסני דניס טנוביץ'.

"שטח הפקר". אף אחד לא חשב שיש לו סיכוי 

"הסרט היה מועמד מול 'אמלי' שנחשב כפייבוריט. אף אחד לא חשב באמת שיש לנו סיכוי וזו היתה הפתעה גמורה", אומר פוריבטרה, "הזכייה בפרס הוכיחה שגם לבמאי מתחיל מארץ קטנה שאינה דוברת אנגלית יש סיכוי להילחם מול תעשיות קולנוע גדולות ולנצח. המשמעות המיידית מבחינת הבמאי היתה המשך עבודה".

גם אל הבמאי הבוסני זרמו עם הזכייה פניות מאולפנים וחברות הפקה עצמיות. היום יש לטנוביץ' שלושה פרויקטים בשלבי הפקה שונים שמוכנים לצילום, בהם הפקה אירופית חדשה בכיכובו של קולין פארל. "המשך הקריירה שלו הובטח, הוא זכה להכרה מיידית בחו"ל וזה אפשר לו לצלם ביתר קלות", אומר פוריבטרה. 

אבל הזכייה באוסקר הזר השפיעה גם על כלל תעשיית הקולנוע במדינה ובאזור. "צריך לזכור שאפילו אמיר קוסטוריצה, מהבמאים הטובים בעולם שנולד בסרייבו, מעולם לא זכה בפרס האקדמיה. זו היתה למעשה הפעם הראשונה שיוצר ממדינות יוגוסלביה לשעבר, חוזר הביתה עם הפרס וזה היה אירוע ענק ממדים", הוא אומר.

תקציב הקולנוע הממשלתי גדל בעקבות הזכייה?

"משמעותית. אחרי הזכייה, שר התרבות ייסד מיידית קרן קולנוע שהוקצבו לה מיליון יורו, מה שאפשר להגדיל משמעותית את מספר הסרטים שנעשים מדי שנה. כיום אנחנו עומדים על תקציב של 1.5 מיליון יורו וזה אומר בין 3-4 פיצ'רים ועוד כשישה סרטים קצרים בשנה. קודם נעשה בבוסניה-הרצגובינה מקסימום פיצ'ר אחד בשנה".

קוסטריצה. מעולם לא זכה באוסקר (צילום: מקסים ריידר)

בבוסניה-הרצגובינה כמו בישראל שאחרי חוק הקולנוע, התוצאות מיהרו להיראות בשטח. בשנים שעקבו גרפו נציגיה פרסים ראשונים בפסטיבלים מובילים כמו לוקרנו ("Fuse" של פייר זאליקה), רוטרדם ("קיץ בעמק המוזהב" של סרדין וולטיץ') וכמובן הסרט "גרבוויצה" של ג'סמילה זבאניץ' שגרף את פרס דב הזהב בברלין. "כל הסרטים האלה שנתמכו על ידי קרן הקולנוע החדשה הם באופן מדהים סרטי ביכורים. האוסקר היה זריקת עידוד לדור חדש של יוצרים שהושפע מזה. הזכייה שינתה לחלוטין את הגישה בבוסניה-הרצגובינה כלפי הקולנוע במובן הכלכלי של המילה והובילה הלכה למעשה ליצירת תעשיית קולנוע מקומית", אומר פוריבטרה.

תחת הכובע של מנהל פסטיבל סרייבו הוא מדגיש: "אחרי הזכייה של טנוביץ' הכפלנו ואף שילשנו את מספר האורחים בפסטיבל שהגיעו לחפש כישרונות מקומיים חדשים. התחלנו לפני חמש שנים עם 80 אורחים שהגיעו לשוק הקופרודוקציות, כיום יש יותר מ-350 אורחים מכל אירופה שמגיעים לפסטיבל במטרה לצוד כישרונות מהאזור ואנחנו צריכים לעצור את שטף הפניות שמתקבלות".

נאבדים בהוליווד

טנוביץ' הבוסני, ממש כמו משה מזרחי, העדיף לעת עתה לוותר על החלום האמריקני ולהמשיך ולביים באירופה. גם הבמאית הגרמניה קרולינה לינק, שגרפה את הפרס על סרטה "אי שם באפריקה" (2002), מבכרת את אירופה על פני אמריקה. "הרבה מאד במאים חזרו מהוליווד מאוכזבים כי בתוך תעשיית הענק הזו, אתה נבלע", אומר ברנד סובולה, כתב הקולנוע של הרדיו הגרמני WDR, "יש ללא ספק יוצרים שמעדיפים לא להתפשר עם המערכת ההוליוודית ולעשות דברים שמעניין אותם". אבל מולם יש לא מעט דוגמאות אחרות.

"הנפילה". נפתחו דלתות בהוליווד

אוליבר הירשביגל, במאי "הנפילה" שהיה מועמד לפרס האוסקר לפני שלוש שנים אך לא זכה, ביים בשנה שעברה את "הפלישה" עם ניקול קידמן ודניאל קרייג שהופק על ידי האחים וורנר. גם וולקר שולונדורף, שזכה ב-1979 בפרס על "תוף הפח", עשה קריירה מפוארת בהוליווד שכללה בין היתר את "מותו של סוכן" עם דסטין הופמן.

סובולה מאמין שאם סידר יוכיח שהוא במאי שיכול לייצר סרטים שייקלעו לטעם המיינסטרים, הוא יוצף בהצעות מחברות הפקה אמריקניות. "בארצות הברית אוהבים מנצחים, אבל מה שמעניין אותם יותר מכל זו היכולת לייצר הפקות שיצליחו בקופות, כך שהאוסקר הוא בפירוש כרטיס כניסה לתעשייה", הוא אומר.

סביר להניח שגם גווין הוד, הבמאי הדרום אפריקני של הסרט "צוצי", לא יסתור את המשפט האחרון. שנתיים אחרי שזכה באוסקר הזר הוזמן הוד לביים בהוליווד את "Rendition", הפקה אמריקנית עתירת תקציב בכיכובם של ריס ויתרספון, מריל סטריפ ואפילו נציגות ישראלית שכלל את יגאל נאור, ריימונד אמסלם ונאה זיו. בימים אלה הוא מצלם את "X-MAN Origins: Wolverine" שבהפקתו שותפים חברת פוקס המאה ה-20 והישראלי, אבי ארד.

הוד. הגיע להוליווד (צילום: איי פי אף) 

ואולם, "צוצי" נדרש למועמדות לאוסקר בכדי לסחוף את הקהל המקומי. לדברי העיתונאי ומבקר הקולנוע הדרום אפריקני, בארי רונגה סרטים אמריקנים שולטים באופן מוחלט בקופות הכרטיסים בדרום אפריקה. פחות מ-10% מצופי הסרטים בבתי הקולנוע בדרום אפריקה ישלמו בכדי להיכנס לסרט מקומי. "המועמדות היתה נקודת מפנה", אומר , "רק לעתים רחוקות בלבד סרטים כאלה רושמים הצלחה בקופות. אחרי המועמדות לאוסקר אנשים נהרו לבתי הקולנוע והוא התקבל מצוין בשביל סרט דרום אפריקני".

אבל איזו השפעה אמיתית היתה לזכייתו של "צוצי" באוסקר? עקיפה ושולית.

"הדבר היחיד שקרה הוא שהסרט משך יוצרי קולנוע זרים לצלם בדרום אפריקה בזכות הנופים המשתנים, האמצעים הטכניים המצוינים שיש לנו פה והעלויות הנמוכות של ימי צילום", אומר רונגה. "זה הביא כסף לדרום אפריקה, העניק תעסוקה לצוותים טכניים מתוך התעשייה, אבל לאף אחת מההפקות האלה לא היה קשר אמיתי לדרום אפריקה, הן מבחינת נושא והן מבחינת יוצרים. גם לא נרשם שינוי בהיקף התמיכות הממשלתיות".

הוא מסכם ואומר: "אנחנו חיים במדינה שסובלת מעוני נורא, אבטלה, מערכת חינוך שלוקה בתקצוב לא ראוי ומערכת בריאות שנאבקת על מתן שירות. אם סכומי כסף גדולים היו מבוזבזים על בתי ספר לקולנוע ותכניות הכשרה לקולנוענים, היו שביתות ברחובות".