"אל תגמדו אותי"

בדצמבר 2007, בית המשפט המחוזי בחיפה, בראשות השופטת בלהה גילאור, פסק כי המדינה תפצה נער נמוך קומה בסכום של 750,000 שקל בגין 'הולדה בעוולה'. בשפה לא מקצועית, אסתכן ואפשט מונח משפטי זה לאמירה: 'חבל שנולדת'. כאשה נמוכת קומה בעצמי, אני מתנגדת נחרצות לגישה הפטרונית הזו. העוול לא נעוץ בעצם הולדתו של אדם כנמוך קומה, אלא בכך שהחברה מרשה לעצמה לראות בחייו טעות מצערת.

הרי תקציר מקרה התביעה: במהלך השבוע ה- 21 להריון, אובחן העובר בבדיקת אולטרא-סאונד כבעל גפיים קצרות יחסית לגופו. לאחר שהוועדה להפסקת הריון אישרה את ההפלה, בית החולים החליט להעביר את המקרה לבחינה נוספת בשל כניסת ההריון לשלב מתקדם. בסופו של דבר, דחה בית החולים את הבקשה להפלה וההריון נמשך. את התביעה בשם הנער, שהיום הוא בן 14, הגישו הוריו, כשעל פי פרוטוקול פסק הדין, הוא עצמו לא נכח בבית המשפט לכל אורך הדיון בתיק.

כאשה נמוכת קומה וכאקטיביסטית המבקשת ליצור בחברה הישראלית לגיטימציה לשונות, המפגש שלי עם פסק הדין נוגע בנימים העדינים ביותר. בעיני, ההחלטה של בית המשפט כי יש לפצות אדם נמוך קומה על כך שבית החולים סירב לאשר את הפלתו, היא לא רק אבסורדית, היא גם מבזה. אני מרגישה צורך אישי וחובה חברתית לשלול כל אחד ואחד מהטיעונים ולהציגם כבלתי מוצדקים בעליל.

חיים עם מום גרועים ממוות: מדובר בעמדה מסוכנת ובעייתית, שבית המשפט בפסק דין קודם משנת 1986 מסייג אותה למקרים נדירים בהם המום חמור במיוחד, וניתן לקבוע שעדיף לאדם לולא נולד. לגבי נמיכות קומה יהיה קשה לטעון שמדובר במקרה קיצוני המצדיק המתה, ואכן השופטת אינה מאמצת עמדה זו לגבי אותו נער נמוך קומה.

חיים עם מום גרועים יותר מחיים ללא מום:  כאן ההשוואה היא בין חיים עם מום לחיים בלעדיו. הנזק תלוי בחומרת המום, כשגם מומים קלים יכולים לזכות אדם בפיצוי. הפיצוי נועד לאפשר לאדם לחיות עם מומו, ולשם כך יש לבחון מה הנזק שנגרם לו. היות ומדובר בנער צעיר, אפשר רק לשער מה יהיה גובהו בסוף תהליך הגדילה. בהסתמך על דעת המומחים, השופטת קובעת שגובהו הצפוי בסביבות 1.50 מטר. מעבר לדיון על הגובה, נבדק אם הנער הוא בעל נכות רפואית. בהתבסס על חוות דעת שונות ועדויות, בית המשפט מציין שהתובע לא סובל מהפרעה תפקודית, אינו נמצא במעקב רפואי ומתפקד ככל בן גילו. הוא משתתף בחוגי טרמפולינה, כדורגל וגיטרה, ורוכב על אופניים.

מדוע לא נפצה גם אנשים מכוערים?

עוגמת הנפש מתגובות חברתיות לנמיכות הקומה: עם ההחלטה שלא לראות במצבו של הנער נכות, נמיכות הקומה אינה נבחנת בהקשר הרפואי אלא בהקשר האסתטי-חברתי. מצוין בפרוטוקול כי "התובע מבקש לפצותו בגין הכאב והסבל שקומתו הנמוכה מסבה לו. לטענתו עוגמת הנפש ותסכולו קשים, 'ויהא עליו להתמודד מדי יום עם המבטים ועם התגובות של בני האדם לצורתו המיוחדת'". כתוצאה מיחס מפלה וסטיגמתי, שאכן קיים ורבים מאתנו נתקלים בו, התביעה מזכירה שלכשיתבגר, הנער עשוי להתקשות במציאת עבודה ובבניית זוגיות.

ברויאר בפאריס. "גם נאפוליאון היה נמוך" 

על כך משיבה השופטת: "אם אדם נמוך זכאי לפיצוי בגין מראהו, מדוע לא נפצה גם אנשים מכוערים?". השופטת מכירה ביחס השונה ובפגיעה החברתית, אך מבטלת את הטענה הזו כבסיס לפיצוי.  ואני אומרת, אל לה לחברה לנקות את מצפונה באמצעות תגמולים אישיים לאנשים שהיא מדכאת ומדירה מתוכה, אלא לחולל שינוי מהותי בתוכה.

התרשלות בהליך קבלת ההחלטות: היות ומשבוע 24 להיריון מדובר בעובר

שיכול להתקיים מחוץ לרחם, והמתתו מעלה שאלות אתיות חמורות יותר, נהג אותו בית חולים להעביר את הבקשה לדיון נוסף. פרופ' כספי, מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים, החליט על דעת עצמו, ללא כינוס ועדה, ללא מפגש עם ההורים ומבלי שדעתם נשמעה, להוציא סירוב לבקשת ההורים לבצע הפלה. השופטת ראתה בהחלטה להשאיר את ההריון החלטה סבירה, אך קבעה כי "החלטה סבירה לא יכולה להכשיר הליך קבלה פגום ורצוף כשלים". בדיני הנזיקין, לא מספיק שהחלטה התקבלה בדרך רשלנית אלא יש להוכיח שבגינה נגרם נזק.

לפיכך, כדי לפצות את הנער בשל ההתרשלות יש צורך לקבוע שלידת ילד נמוך קומה היא הנזק. הגדרת נמיכות הקומה כמהות הנזק שנגרם הנה קביעה פוגענית ומסוכנת, המאירה באור שלילי את חייו של כל אדם שגופו שונה מהסטנדרטים המקובלים. לבית משפט, הממונה על שמירת הצדק והמוסר החברתי, אסור בתכלית האיסור להשריש ולחזק דעות קדומות שכאלה.

בית המשפט בישראל, כאמור, הטיל על המדינה לפצות את הנער ב- 750,000 שקל, כפיצוי גלובלי על הולדתו כנמוך קומה. ברור שהפיצוי לא נועד עבור נכות רפואית, שכן זו נשללה, וכפי שקבעה השופטת, הפיצוי גם אינו עבור יחס החברה לאנשים עם שונות פיזית. נותרה, אם כך, השאלה על בסיס מה פסקה השופטת את הפיצוי? האם הגובה יכול לעמוד לבדו, ללא כל הקשר - לא רפואי ולא חברתי?! החלטת השופטת שיש לשלם לתובע פיצויים אינה מנומקת ובאי-הסבר אחר, הוואקום מתמלא חזרה בתפיסה הגורלית של טרגדיה אישית שיש לפצות עליה.

היות ומדובר בתקדים משפטי, על פניו נראה שהוא עשוי לעודד את בתי החולים והרופאים,

לאמץ מדיניות נחרצת יותר לגבי אישור הפלות על סמך אבחון מום בעובר. החשש של אנשי המקצוע שהם עלולים למצוא עצמם נתבעים על איסור הפלה שקבעו, גם במקרים של  'מומים קלים', תוסיף לעמדה שכבר שולטת בחברה הישראלית ותגביר את המגמה של הפלות סלקטיביות. מעבר להחלטה השגויה בעיני של ההורים, חוסר הצדק נגרם מקביעת בית המשפט. זו בושה שבית המשפט בפסיקתו זו מאפשר לחשיבה ארכאית ואנטי-חברתית להתקיים במדינת ישראל של שנות האלפיים.

נילי ברויאר היא רכזת תחום פעילות ב"מרכז לחיים עצמאיים " מיסודה של עמותת נכים עכשיו. יום עיון בנושא: "ברירה טבעית או בחירה חופשית? על הפסקת הריון ומניעת חיים עם מוגבלות", יתקיים  ב-8.7.08 במלון "הר הכרמל" בחיפה. לפרטים לחצו כאן .  

גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il  ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.

לקריאות נוספות לסדר:

"היום הבינלאומי להזדהות עם קורבנות עינויים"

"שום דבר עלינו בלעדינו - על אנשים ומוגבלות"

"סתם עוד רצח שכזה"

"נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו"

"צחוק זה עניין רציני"