"הילדים הגיעו במצב רגשי מאוד קשה", מספר ע', מנהל הפנימייה בה שוהים כבר שנתיים קארין בת ה-7 ורונן בן ה-8 (שמות בדויים). "הם לא הצליחו להירדם בלילות. קארין הייתה בוכה וקמה מבוהלת. בחודשיים הראשונים הבאנו איש צוות על מנת שיישן איתה. הקשיים של רונן התבטאו באלימות קשה מאוד כלפי הכול - רכוש, חברי צוות, ילדים. הם עברו בבית הזנחה קשה והיו הרבה שעות לבד. הם חיכו שההורים יחזרו והם לא חזרו".
| שי זקוק למשפחה מארחת: |
|
| "אני רוצה להיות במקום שיאהבו אותי" / לין גרנרוט-קפלן |
|
אבא של שי בן ה-10 דרש שיוציאו אותו לאימוץ ואמו סובלת מפיגור ומטפלת בתשעת אחיו. היום הוא גר בפנימייה ומתחיל לאט לאט להאמין בעולם, אבל בחופשות - כל החברים הולכים הביתה והוא נשאר לבד ומתפלל שתהיה לו משפחה - אפילו רק לשבתות וחגים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
משפחתם של קארין ורונן היא משפחה קשה. אמם נרקומנית ותיקה העובדת בזנות וידה גם בעיסוקים פליליים נוספים. אביהם מבוגר ממנה בשנים רבות וריצה עד לא מזמן מאסר ממושך על עבירה חמורה. האם והאב מסוכסכים כבר זמן רב. קארין ורונן הוצאו מהבית לפני כשנתיים יחד עם שני אחיהם הקטנים על רקע מאסר ההורים. הם הגיעו לפנימייה במרכז הארץ, לאחר ששהו במסגרות חירום. על שגרת חייהם הקודמת הם מספרים: "אנחנו כל הזמן לבד. רואים טלוויזיה".
היות והאב הצהיר כי הוא בתהליך גמילה, יצאו בהתחלה קארין ורונן בסופי שבוע אליו. באחת הפעמים סיפר רונן לצוות הפנימייה כשחזר מביקור אצל אביו: "אבא ביקש ממני להחזיק כוס ולבקש מאנשים כסף". כשהתברר שבמהלך הביקורים אביו של רונן מנצל אותו לקיבוץ נדבות ושהשכן מרביץ לילדים, הופסקו הביקורים. בדיעבד נודע גם כי האב היה "מוכר" את סופי השבוע עם הילדים לאם, שנאסר עליה לארח אותם.
בהדרגה נרגעו קארין ורונן והשתלבו בחיי הפנימייה. אחת לשבועיים בסופי שבוע, כאשר כל הילדים יצאו למשפחותיהם, נאלצו קארין ורונן להישאר בפנימייה. כעשרה חודשים לא היה להם בית לצאת אליו. כך, עד שאחת המדריכות בקבוצה של רונן התאהבה בו.
"היא הייתה הקורבן העיקרי לאלימות שלו", מספר ע' המנהל. "היא חטפה ממנו המון מכות ובכל זאת הוא שבה את ליבה". המדריכה החלה להביא את רונן לארוחות אצל הוריה בסופי שבוע.
"היא הייתה מביאה את רונן ומדי פעם ילדים נוספים ואומרת 'אמא, הם מסכנים'". מספרת בתיה (שם בדוי), אמה. "לאחר זמן היא אמרה לי: 'אמא, יש לו אחות' והם התחילו להגיע ביחד. רונן הרגיש שהכול בזכותו ואמר בגאווה לקארין: 'אני הבאתי אותך'".
לבסוף, מצאו רונן וקארין את הבית שכה חיכו לו, הבית אליו הם יוצאים בסופי שבוע ובחגים. כבר שנה וחצי שמשפחתה של בתיה, על שלושת ילדיה הבוגרים, משמשת משפחה מארחת
לקארין ורונן.
"אני מאוד מאוד מחוברת אליהם ומאוד מאוד אוהבת אותם", אומרת בתיה. "עם כל הקשיים שיש בזה. הפרידות למשל מאוד קשות. ביום ראשון האחרון, סירקתי את קארין והיא אמרה: 'תני לי חיבוק'. התחבקנו חזק. ואז היא אמרה: 'לפעמים כועסים עלי בפנימייה.' שאלתי 'למה?' והיא אמרה: 'כי לפעמים כשאני מגיעה מאצלך אני לא רוצה להסתרק. אני אוהבת שאת מסרקת אותי ואני רוצה שזה יישאר לי כי אני נורא מתגעגעת אלייך'.
"דברים כאלו מאוד מרגשים אותי. היא הגיעה אלינו סגורה ועצורה. הם עברו תהליך בתקופה הזו. בהתחלה היה קשה לקארין להגיד אני אוהבת, אתם חסרים לי. היא מצאה לזה פתרון מקורי. היא הייתה אומרת: 'איך אני מתגעגעת לכלבה שלכם. קשה לי לעזוב אותה'. אני הייתי עונה לה: 'גם אני מאוד אוהבת אותך. גם אני מתגעגעת אליך' וכך בהדרגה, היא למדה לפתוח את הלב".
"כיום הם מגיעים ונפתחים, מספרים מה עובר עליהם" מספרת בתיה. "הם מאוד אוהבים את אמא שלהם ובכל זאת שואלים: 'אני יכול לקרוא לך אמא?' אני אומרת להם שאני יודעת שהם אוהבים אותי, אבל אמא יש רק אחת ואז רונן אומר לי לפעמים: 'בא לי רק היום' ואני מסכימה. לפעמים קארין אומרת 'הלוואי שהייתי גרה אצלך כל הזמן' ורונן אומר: 'הלוואי שלא הייתי צריך לחזור לפנימייה. אני מבטיח שאהיה ילד טוב, אעזור ואקרא'.
"כשהם אומרים לי את זה, הלב שלי נצבט. אני מרגישה שהם צריכים עוד ועוד, יותר ויותר. הם זקוקים להמון חום ואהבה. בפנימייה, כמה שמשתדלים, לא יכולה להיות מסגרת ביתית חמה. בשבת בבוקר למשל, קארין באה למיטה שלנו ואומרת: 'תחממי אותי'. היא ממש נכרכת סביבי. כשהם מבקשים להישאר לתמיד, אני נאלצת לענות שאנחנו לא יכולים לקחת אותם לכל הזמן. אני מנסה להראות להם את היתרונות, שכל פעם נפגשים מחדש וזה כייף".
"כשארגנו טיול לילדי הפנימייה והמשפחות", מספר ע'. "קארין ורונן ממש כעסו. הם אמרו: 'אתם הורגים לי את השבת שלי בבית, חשוב לי להיות בבית. אני כל היום בפנימייה'. הם רואים בבית של בתיה בית לכל דבר עבורם. חשוב להבין שהשהות בפנימייה היא מאוד אינטנסיבית. היציאה בסופי שבוע נותנת שקט ואפשרות למילוי מצברים.
"יום אחד קראו לי לחדר של רונן. זה היה אחרי שהוא היה שנה בפנימייה. הוא עמד בחדר שלו וארז בגדים. שאלתי: 'מה קורה, רונן?' והא אמר 'זהו, אני עוזב את הפנימייה. אני כבר שלוש שנים פה'. אמרתי לו: 'אתה כאן שנה' והוא התעקש: 'זהו, מספיק, לא יכול יותר. אני שלוש שנים. צריך ללכת הביתה'. זה לימד אותי על תפיסת הזמן של ילד בפנימייה".
"למשפחה המארחת יש תפקיד חשוב מאוד. היא נותנת להם תחושה של מישהו שרוצה אותם באמת, לעומת עובד פנימייה, שהם מרגישים שאוהב אותם כי צריך. המשפחה של בתיה באה לבית הספר, לימי הולדת, לוקחת אותם לאירועים. כשהבת התחתנה הם היו שושבינים וקנו להם בגדים חגיגיים. הם החזיקו את הזרים והיו מאושרים. ביום הולדת של קארין, בתיה הגיעה עם עוגה וקארין חילקה אותה באופן אישי ואמרה: 'זו העוגה של אמא שלי ואני מחלקת'.
"לא בריא לילד להיות הרבה שנים בפנימייה. השאיפה היא שילדים יהיו בפנימייה זמן מינימאלי ולאחר מכן יחזרו להורים אם הם מתפקדים או למשפחת אומנה או לאימוץ.
"בפנימייה אתה צריך לפתח את כישורי ההישרדות שלך ולשמור עליהם כל הזמן מתפקדים כי אתה לא לבד. אתה כל הזמן בקבוצה. הילדים מתחלפים ומי שנשאר, צריך להוכיח את עצמו כל הזמן מחדש. ישנה תחלופה של אנשי צוות בפנימיות והם לעיתים דמויות משמעותיות. כל פעם צריך לתת אמון במישהו חדש. זה יוצר בעיית אמון וקושי בפיתוח מערכות יחסים. כל השינויים הללו הם חוויות מטלטלות.
קארין אומרת: "למה אני צריכה לחזור כל פעם לפנימייה, למה אני לא יכולה להיות אצל בתיה?' שואלים אותה: 'לא טוב לך בפנימייה?' והיא עונה: 'טוב לי, אבל הרבה יותר טוב בבית'" ומתכוונת למשפחתה של בתיה".
"כל התחלה היא קשה", אומרת בתיה לסיום. "זה נראה בלתי ניתן לביצוע, אבל זה ממש לא. בלי לשים לב נרתמים לזה. אפשר להתחיל בקטן, באירוח לארוחה למשל, כמו שאנחנו התחלנו ואז להרחיב. לאט לאט את מתאהבת בהם ובונה את עצמך סביב זה. נכנסים לריטואל חדש - אנחנו מחכים להם. אני מתה להראות להם כל מיני דברים, לספר להם חוויות ולשמוע.
"לפעמים משפחות לא מבינות את זה, אבל הן יכולות לתת המון עם מעט. הילדים האלו צריכים בעיקר חום וביתיות. חסר להם כל כך הרבה שאם נותנים להם דברים קטנים, כבר עשית להם את כל העולם. זה יוצא ממך לבד".
