המשבר הכלכלי לא יצא למילואים

עד לפני שבוע וקצת, הדיון הציבורי העיקרי התמקד בהשפעות המשבר הכלכלי העולמי על ישראל ובהתפתחות המשבר בארץ. לפחות ארבע תוכניות חירום להצלת המשק אושרו לכאורה. ואז פרצה מלחמה.

המלחמה עולה לצבא כ-150 מליון שקלים ליום. המפעלים שנסגרו בצו חירום מפסידים מדי יום כ-6.5 מיליון שקלים. אזרחי הדרום נקראו להישאר במרחבים מוגנים, הילדים לא יחזרו לבית הספר. הדרום משותק.

קרנות הפנסיה של הציבור הישראלי לא צברו רווחים שיכסו על ההפסדים שנגרמו ואלפי מפוטרי החודש האחרון לא מצאו עבודה. אך בעוד שלקול רעם התותחים מוצאים חברי הקואליציה והאופוזיציה כוח ויכולת להסכים ולשתף פעולה, הרי שאל מול משבר כלכלי חמור לא מצאו לנכון להסכים על דבר.

המשבר שנוגע לכל אדם החי בישראל דורש טיפול לא פחות מהמצב הבטחוני בדרום. המשבר והמצוקה לא יצאו למילואים, אך בעוד תשומת הלב הפוליטית והתקשורתית כולה נתונה למערכה בדרום, עסקים ממשיכים להיסגר, קרנות הפנסיה ממשיכות להפסיד והעוני והמצוקה מחריפים. גם בדרום.

אנו עומדים כחודש וחצי לפני בחירות. למפלגות השונות נוח שלא לעסוק בנושאים הכלכליים כי האמת העצובה היא שבין העבודה, קדימה והליכוד אין הרבה הבדל בדרך בה ניהלו את ענייני הכלכלה והחברה כשישבו בשלטון. המשבר הכלכלי תפס אותם לא מוכנים ולא מעונינים. העיסוק במשבר בטחוני הרבה יותר נוח בתקופת בחירות.

אומרים לנו שהקפיאו את הקמפיינים הפוליטיים, שעכשיו הזמן להתאחד, לגלות סולידאריות. אך מדוע אי אפשר לגלות סולידאריות, מנהיגות ואחריות אל מול עוני מעמיק ואבטלה גוברת? בנושאי ביטחון מסכימים כולם שיש רק דרך אחת: לתקוף. בנושאי כלכלה, מתברר, לא מסכימים אבל בסופו של דבר נוהגים באותה הדרך.

הקונספציה של עורף חזק קרסה במלחמת לבנון השנייה. אז גילינו עורף חלש, עני ומוכה, שכושר העמידה שלו אל מול מתקפה בלתי פוסקת מצד חיזבאללה נשען על טוב הלב של אזרחים מן המרכז והדרום. היום אנו נתקלים בתמונה דומה. העורף בדרום מוכה, חבול ועני, כושר העמידה של תושבי הדרום נשען על טוב הלב של אזרחים מהמרכז והצפון שפותחים את בתיהם, ליבם וכיסם כבר שנים ארוכות.

למצוקה כלכלית מתמשכת יש מחיר. העסקים בדרום שמזה שנים סופגים את מחיר מלחמת ההתשה העזתית עומדים על סף סגירה. מספר המובטלים בדרום גדול במיוחד. יכולתם של אנשים שהמדינה הפקירה אותם מזמן לעמוד באומץ במהלך מלחמה - מוגבלת.

ממשלות ישראל החלישו במו ידיהן את העורף באמצעות מדיניות כלכלית שהרחיקה שוויון, יצרה פערים והחלישה את העובדים והעסקים הקטנים.

ראוי שהכנסת ה-17 ברוח הפטריוטיות התפרצת שמביאה עמה המלחמה, תעסוק לא רק בהצהרות לוחמניות ולאומיות אלא גם במשבר הכלכלי שלא יצא לחופשה. המלחמה רק החריפה אותו.

לתושבי הדרום המוכים, כמו גם לתושבי הצפון שעדיין לא התאוששו מהמלחמה האחרונה ולשאר תושבי ישראל שמשלמים את מחיר החלמאות הכלכלית מגיע יותר מהצהרות של סולידאריות זמנית.

יש צורך דחוף באכיפה נמרצת של חוקי העבודה, בתיקון העיוותים שבחוק דמי האבטלה, בהשקעה בהכשרה מקצועית איכותית של המדינה ובבדיקה מחודשת של הרפורמות במס. חוקים כמו תשלום קופות החולים על אמבולנס, דמי אבטלה לעצמאים, הכרה בהוצאות הטיפול בילדים, העלאת קצבאות הזקנה, סיוע לארגוני החברה האזרחית הסובלים גם הם מהמשבר העולמי - כל החוקים והנושאים האלה עדיין לא זכו להכרה. כנראה שגם בכנסת הבאה, תחת חרב הקיצוצים בשם מחיר הלחימה שוב ייאלצו הנושאים החברתיים להמתין.

לכולנו ברור שרגע אחרי המלחמה, יקום משרד האוצר ויסביר שאין מנוס מהידוק החגורה, קיצוץ וצמצום התקציב וגם רשת הביטחון החברתית. לכן חייבים מנהיגי הציבור הנבחרים לעשות מעשה עכשיו, ולהביא לאישור הכנסת שלד תקציב מוסכם לשנת 2009, לאשר ולמצוא את התקציבים לתוכניות הסיוע וההמרצה למשק, לשינויים הנדרשים ברשת הרווחה ובזכויות המובטלים.

יכולתם של ישראלים לגלות אומץ ואורך רוח ברגעי מאבק ראויה לציון. לגבורה של האזרחים צריך להיות גמול בצורת אחריות ורצינות של נבחרי הציבור בכל ימות השנה. לא רק בימי מלחמה.

תמי מולד-חיו, הפורום לאחריות חברתית ואכיפה אזרחית