פסילת בל"ד: כבר לא שאלה משפטית

בחודש האחרון הייתי שותף באיסוף החומר המשפטי שהיווה את הבסיס לפסילת מפלגת בל"ד מלהשתתף בבחירות הקרובות לכנסת. חומר הראיות נגד המפלגה כולל תיעוד פגישות של חברי הכנסת עם ראשי ארגוני טרור, מאמרים בשפות שונות שבהם קראו להתנגד לקיומה של המדינה היהודית והצהרות בדבר נאמנותם ותמיכתם בח"כ לשעבר עזמי בשארה.

לזכותם של אנשי בל"ד ייאמר, כי מאז הפך בית המשפט העליון את החלטת ועדת הבחירות בשנת 2003 ואישר להם להתמודד, הם אינם מנסים כלל להסתיר את כוונותיהם. יש להם אג'נדה ברורה ביותר ביחס למדינת היהודים ולמעמד המיעוט הערבי במדינה דמוקרטית, והם מצליחים להציף את מרכיבי הזהות של המדינה באופן שפורט על הנימים הרגישים ביותר של החברה הישראלית.

מאז הם הבינו את הרגישות ואת כללי המשחק והחליטו למתוח את החבל עד לקצה, תוך שהם מתריסים כנגד החברה הישראלית: "נאמר מה שאנחנו רוצים, ניפגש עם מי שאנחנו רוצים, בואו נראה אתכם פוסלים אותנו". בריחתו של בשארה היא כמובן תוצאה נוספת של התרת הרסן.

בעתירה שהגישו מבקשים הח"כים מבג"ץ לבטל את פסילת הרשימה, משום שלטענתם היא היתה "אמוציונאלית ולא משפטית" והתקבלה ללא "דיון ענייני, רציונלי ועל פי הדין, ומבלי להתבסס על ראיות כלשהן".

כמי שנכח בדיון המדובר, אני חייב לומר שהם ללא ספק צודקים. ההחלטה אמנם התקבלה מתוך מניעים ערכיים ולא פוליטיים, כפי שהיה מצופה אולי מגוף שכזה, אך הדיון בוועדה היה רחוק מלהיות ענייני. שני הצדדים לא התייחסו כמעט בכלל לחומר הראיות ולחקיקה הרלוונטית, כאשר החלטת הפסילה התבססה בעיקר על הכעס של חברי הוועדה מהפרובוקציות המתוכננות שגרמו נציגי המפלגות הערביות במהלך הדיון. חברי הוועדה פשוט לא הצליחו לסבול את העובדה שבזמן שמתנהלת מלחמה נגד שליחי החיזבאללה בעזה, עומד ח"כ ג'מאל זחאלקה על דוכן הנואמים ומתריס כי הוא עומד בקשר יום-יומי עם בשארה וממשיך לתמוך בו.

התחושה באולם הדיונים היתה, כי קיימת הסכמה לפיה לא יתכן שבפרלמנט של מדינה ריבונית ישבו אנשים המתנגדים לעצם קיומה של המדינה. כל המונחים המשפטיים והסוציולוגים בדבר ה"זכות לבחור ולהיבחר" ו"דמוקרטיה מתגוננת", לא יצליחו לעולם להסביר כיצד יושבים בכנסת אנשים שמביעים הזדהות עם אויבי המדינה, נפגשים בפומבי עם טרוריסטים ותומכים באדם החשוד כי ריגל למען ארגון טרור בעת מלחמה.

אך ההתנהגות הפטריוטית וההגיון הפשוט של חברי ועדת הבחירות אינם הנקודה המהותית בתהליך שמתרחש כאן. לפי החוק, ועדת הבחירות המרכזית היא המוסמכת להחליט על פסילה של מפלגות. בית המשפט העליון יכול להתערב בהחלטת הוועדה רק אם נמצא כי הוועדה חרגה מסמכותה או שהחלטתה היא בלתי סבירה בעליל.

למרות זאת, ברור לכולם כי בית המשפט העליון הוא זה שיקבל בסופו של דבר את ההחלטה אם לפסול את המפלגה, גם כאשר קיים בוועדה קונצנזוס רחב לגבי הפסילה. באופן פרדוקסאלי, האופן שבו ניכס לעצמו בית המשפט העליון את הסמכות לדון בפסילת מפלגות, הוא שגרם לנטייה האמוציונאלית והבלתי משפטית של חברי הוועדה, שלא מאמינים כי להחלטתם יש משמעות כל שהיא בתהליך.

לכל הצדדים ברור שהשאלה העומדת לדיון איננה באמת משפטית. אם בשנת 1988 מצא בית המשפט העליון כי קיימת תשתית ראייתית רחבה דיה כדי לפסול את מפלגת כך, על אחת כמה וכמה שתיק הראיות הנוכחי כנגד מפלגות בל"ד ורע"מ-תע"ל, מספיק כדי שהמפלגות הללו ימצאו את עצמן מחוץ לכנסת ישראל.

על הפרק מונחות שאלות כבדות הרבה יותר, כעתידה של מדינת ישראל, המשמעות שיש למרכיב היהודי בזהותה של המדינה, ויחסה של החברה הישראלית להקצנה ההולכת וגוברת בקרב מנהיגי הציבור הערבי.