מלאכת ההזדעזעות

"ישראל כולה תצא משלושת השבועות האחרונים כמדינה מטורפת", קונן עפר שלח בתום מבצע "עופרת יצוקה", לא לפני שאיבחן אותנו כ"חברה מוכת שנאה ותאוות דם ברמה ההולכת ומתקרבת לזו של אויביה, שפעם רצתה להיות אור לגויים והיום מתגאה בכך שאימצה את סולם הערכים של ולדימיר פוטין". שלח, למותר לציין, לא לבד היה בקינתו. מיטב "בני המעלה" המקומיים מן הספרות ומן השירה, מן העיתונות ומן האקדמיה לא ידעו את נפשם מבושה, בעיקר בשלהי המערכה. כל אחד על פי עוצמת מררתו הנשפכת נרתם למלאכת ההזדעזעות.

קרוב לוודאי שאין עדיין תקנה למרבית באי הקבוצה הראשונה והשנייה, אך בעבור מקצת מאלה הסבורים כי ישראל חרגה מכל מידתיות ופרצה רבים מגבולות המותר בתגובתה ראוי אולי להעמיד את הדברים בפרופורציית-מה.

אין, ומעולם לא הייתה, מלחמה סטרילית בארגון טרור גדול ששכן בתוך אוכלוסייה אזרחית. אפילו הדין הבינלאומי, שרחוק עד מאוד מלהעמיד לרשות הלוחמים בטרור את הכלים המינימאליים הנדרשים לכך, קובע כי עצם הנוכחות האזרחית אינה יוצרת חסינות מפני פעולה צבאית. קל וחומר כשמתוך האוכלוסייה האזרחית נורית מרבית האש, שהיא אמורה לשמש במתכוון שכפ"ץ אנושי להגנת הטרוריסטים, ולפחות מקצתה משתפת פעולה עם מטרות הטרור ורובה מסכים בשתיקה למהלכיו.

מפוטין בצ'צ'נייה (בעיקר בגרוזני הבירה) ב-1999-2000, עבור בביל קלינטון וטוני בלייר בסרביה ב-1999, וכלה בג'ורג' בוש באפגניסטן ועיראק מ-2001 – כל אחת מהאומות הללו רק בעשר השנים האחרונות ניהלה מלחמות רוויות קורבנות אזרחיים, רובם מהאוויר, כשייסורי המצפון ומוסר הכליות היו לרוב מהן והלאה. זאת, כשאף לא מדינה אחת מהן עמדה מול ארגון טרור, שאינו חדל לבצע פעולות טרור באזרחיה ושנסמך אידיאולוגית וצבאית על מדינה שנשיאה פועל וקורא השכם והערב להשמדתה.

אף לא אחת מהן עמדה מול ישות טרור, המשמשת ראש גשר לאותה מדינה ששמה את פעמיה הגרעיניים אל אחת מהן. אף לא אחת מהן עמדה מול ארגון, הרואה באזרחיה בני קופים, שקיבל לידיו טריטוריה כדי שיטיב עם אזרחיו, וכל חפצו אחר כך התמצה בלמרר לה את החיים בפעולות טרור בלתי פוסקות.

כשציבור התומך רובו ככולו בפיגועי טרור (כך, למשל, בסקר שנערך רק במארס 2008 הביעו לא פחות מ-84% מהפלסטינים תמיכה בפיגוע במרכז הרב ו-64% מהם סמכו את ידיהם על המשך הירי הרקטי על ישראל); ששם חמאס בקלפי; ושרק מתי מעט מקרבו מוכנים בנפש חפצה להשלים עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית לצדם – קצת קשה לראות בו ישות בלתי מעורבת בעליל במאוויי הנהגתו ובמעשיה.

אין בכך כמובן כדי לצדק מוסרית פגיעה אזרחית מכוונת גם נגד ציבור כזה, ושלל מוציאי דיבת ישראל, מבית ומחוץ, טרם העלו ולו בדל ראיה רצינית שכך היה ב"עופרת יצוקה" – מה שכמובן לא ימנע מ"טובי אנשי רוחנו ופרשנינו" לראות במעשי צה"ל בעזה "ראש מחץ המכוון לילדים". כדי שלא לראות זאת כך יש כנראה צורך בסולם קצת שונה מ"סולם פוטין"; סולם שהמציאות הנגלית ממרומיו אינה דומה במיוחד לנאות הדשא הניו זילנדים או לשדות המרעה הסקנדינביים.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה