יעל צעקה לי מהחלון לנסות להתמסר לאנה
בכל פעם מחדש, כשמגיע יום הולדתי היא מצליחה להדהים אותי במתנה של בול-פגיעה. מתנה שלא יכולה להיות נכונה ממנה. שעושה לי להרגיש את מחנק האוהב בגרון. הפעם קנתה לי שיעורי יוגה אצל אנה. החלטתי שמוזנחותו של הגוף האתלטי שלי לשעבר מחייבת אותי ללכת על זה – ויהי מה
עפר, גרוש פלוס המתקרב לגיל 60, התחתן עם יעל, החברה הטובה ביותר של בתו תמר. יש להם יחד שתי ילדות קטנטנות. הוא מתאר את חייו בצומת מורכב זה: האבהות החדשה והישנה, הסבאות, ההורים הקשישים.
יעל יודעת לתת. לתכנן ולהכין מתנות - לרגל נסיעה, לרגל מיסוד קשר, להולדת הילד. היא טובה במיוחד במתנות יום הולדת. יכול להיות שהיתה צריכה לפתוח משרד לשירותי ייעוץ, לרכישת מתנות מתאימות ומרגשות לאנשים שאוהבים. בכל פעם מחדש, כשמגיע יום הולדתי היא מצליחה להדהים אותי במתנה של בול-פגיעה. מתנה שלא יכולה להיות נכונה ממנה. שעושה לי להרגיש את מחנק האוהב בגרון.
הפעם רכשה לי חמישה שיעורי יוגה אצל אנה, מקבוצת החברים הצעירים החדשים שלי. אותה אנה שעושה במפגשים כל מיני תנועות מוזרות עם הגוף שלה, מרימה רגליים לראש, מעוותת את הגוף בצורה מסוכנת, משלבת ידיים מסביב לעורף או מתכופפת כמו שראיתי בפעם האחרונה בקרקס מדרנו כשהיו בו עוד אריות, פילים, גמדים ונערות גומי, שמכניסים אותן בסוף לתוך קופסאות איפור.
אנה גם מקפלת לתוכה דוקטורט אחד בהצטיינות בספרות אנגלית, והיא ידענית גדולה גם בענייני רוח ומהות שקשורים לפילוסופיה ולשפות, כולל סנסקריט. היא מדברת בווליום מדי נמוך לאוזניים הפגועות שלי, ועל מנת שלא לשאול שאלות מטומטמות, למדתי לחייך ולפעור עיניים בצורה של מרשמלו. החלטתי שמוזנחותו של הגוף האתלטי שלי לשעבר מחייבת אותי ללכת על זה - ויהיה אשר יהיה.
קבענו. "עדיף שלא תאכל ארוחת בוקר לפני", אומרת לי יעל. עד לאותו השיעור הראשון, יוגה היתה ידועה לי כסוג של תפילה הודית, שעדיף להתפלל אותה בכמו ישיבה מזרחית, שמותחת את פי הטבעת בעוצמות שמאלצות חיוך דבילי בפה ובעיניים, חיוך שנעלם רק כשמתירים את הרגליים למצב אנושי. ידעתי גם שטוב וחשוב ביוגה לזמזם מילים מתקופתו של האדם הניאנדרטלי, עוד לפני שצמחה לו עצם הלשון ולפני שאמר אפילו מילה אחת.
התקלחתי. לבשתי את בגדי הספורט שלי, עשיתי כמה תרגילי חימום מגושמים שהבהילו את עלמא ונגה ויצאתי לשיעור הראשון. יעל צעקה לי מהחלון לנסות להתמסר לאנה.
התמסרתי. ניסיתי לעשות את מה שאנה הדגימה. הארכתי את עמוד השדרה. הרפיתי, שחררתי וגיליתי את השכמות, הפעלתי את שרירי הבטן, השתרשתי בכפות הרגלים, הרחבתי את הגב, שאפתי ונשפתי אוויר, חשבתי כאן ועכשיו והתבלבלתי ביניהם. הרפיתי שרירים, איבדתי שיווי משקל, הבנתי שסימטריות של הגוף זה רק בסרטים, ישבתי בחצי לוטוס, עמדתי כמו כלב, התקפלתי כמו חתול, חזרתי להיות עוּבר, ויותר מכל הבנתי שהייתי צריך להתחיל את השיעור הזה לפני יותר מ-20 שנה (אנה אמרה לי שזה לא מאוחר ושאני בסדר).
חברים מספרים שבתוך תקופה קצרה אדע לעמוד על הראש
בבוקר שלמחרת יעל היתה צריכה להוציא אותי מהמיטה. לא היה שריר אחד שלא היה מכווץ ונעול. בקושי יכולתי ללכת. הגוף כאב כאילו נעצו בו שיפודים. לא הייתי מסוגל להתכופף לגרוב גרביים, ויעל אמרה שכאבי הכיווץ ידועים ככאבים טובים.
ככה כבר שלושה שבועות. ההתכווצויות נודדות לי בגוף. אני שומר על אופטימיות. חברים מספרים שבתוך תקופה קצרה אדע לעמוד על הראש, לעמוד על הידיים, ולהתרומם לנר קלאסי. הבנות מרגישות שאבא שלהן כבר לא ממש כמו פעם. שהאבא שלהן לא יכול להניף אותן, לא יכול לחתל להלביש, בקושי מסוגל לגרור אותן לגן הילדים בבוקר. אני מסתפק בחיבוקים אוהבים ובסיפורים קצרים לתיחזוק הקשר שבינינו.
אני מוגבל. כל העול נופל על יעל. ההרפס מתפרץ. אני רואה שהיא מבוהלת. על שיערה השחור המפורסם מרצדות שלוש-ארבע שערות לבנות. לפחות עוד לא צריך לחתל אותי לפני השינה.
במטבח הן רוקדות, כל השלוש, מוזיקת רוק מתקדם
בבוקר אני שומע אותן במטבח. הן רוקדות, כל השלוש, מוזיקת רוק מתקדם. ווליום מוגזם בבית שלנו. עלמא נגה ויעל רוקדות בנוסח יהודי תוניס ומתפקעות מצחוק. כבר תשע בבוקר, לא נספיק להגיע בשמונה לגן. אני זוחל מהמיטה, בקושי מצליח להתרומם. הילדות רצות אלי בשמחה ונצמדות לי לברכיים. הן מבינות שאבא שלהן לא מתכופף בזמן האחרון, אבל דורשות ליטוף בראש מלמעלה.
יש משהו מדהים בלגדל בגילי תינוקות. לגדול איתם ביחד בלי החרדות של הורה צעיר ועם החרדות של בעל ניסיון. לדעת להסתכל עליהן ולהתפעל מדברים שפעם לא היתה בי היכולת לראות. ולא לראות את מה שאבא צעיר רואה ומבין מתוך הראשוניות המקסימה. לגדל אותן בשותפות עם אמא צעירה שעיניה נוצצות - זו זכות גדולה.
בהתחלה יעל היתה מאוד מודאגת. "איזה אמא אני אהיה?" היתה שואלת אותי עשר פעמים ביום, עוד לפני ההריון. "תגיד לי אם אהיה אמא טובה?". לא יכולתי לענות כי לא ידעתי. הייתי אומר לה "נעשה כמיטב יכולתנו". "ואיך יהיה ההריון?" היתה יעל מוסיפה ושואלת. "יהיה בסדר", הייתי משיב.
גם אני הייתי אחוז פחדים. לא ממש ידעתי אם אהיה מסוגל להיכנס שוב לתוך הקלחת הזו של תינוקת בבית. אם אהיה מסוגל שוב לצרחות בלילות, למחלות ולתחושת האחריות האדירה שמשתלטת והופכת להיות הדבר החשוב הבא. עלמא נולדה אחרי הריון יפה ומרגש. יעל התמסרה לאימהוּת כמו בת מדבר ערנית, שמשלבת בין אינטואיציה טבעית לבין עשרות ספרי קודש ולחש מתקדמים בתחום גידול הילדים. אני מאמין שהקטנים האלה נולדים כשהם חזקים יותר מכפי שיהיו אי פעם. מרגע הלידה בני האדם מתחילים לאבד. תמיד השתדלתי להתייחס אליהן ככאלה. אני משתדל שלא לזרז אצלם את תהליך האיבוד ומנסה להתמסר לקצב הנכון שלהן, לא תמיד בהצלחה. החושים שלהן חדים, בשיא הקליטה. אני מופתע כל פעם מחדש מאיפה הן יודעות. אני סומך עליהן ולא עסוק בדאגות כמו שן שלא צומחת בזמן או נגה ששותה מי אמבטיה שעלמא השתינה בהם.
בשביל שלום בית אני מוותר לאמא שלי
אמא שלי ממשיכה בקפדנות לנזוף בי ולהפציץ הוראות גידול ילדים, שבדרך כלל מתחילות ב"אני הייתי...." ומסתיימות ב"תעשו איך שאתם רוצים". בשביל שלום בית אני מוותר לאמא שלי, גורב ליחפות גרביים ומחליט לגזור לעלמא ציפורניים כבר הערב אחרי המקלחת, אם היא תזכיר לי כמו שהתחייבה.
אנחנו לומדים להלך יחד על שביל האסוציאציות שעלמא לוקחת אותנו אליו, באוצר המילים המתפתח שלה. עם נגה אנחנו ממשיכים לעשות הכרה. להבין תנועות, נהמות והבעות פנים שחוזרות על עצמן כי למדנו להבין. עוד מעט יתחילו לצאת לה המילים, ואין יותר מרגש לראות איך התקשורת מתחילה להשתפשף בינינו.
תמר מטלפנת – "אבא!" היא אומרת לי עם סימן קריאה, ואני יודע שמדובר בהתייעצות בענייני ילדים. "הכמו עקיצה ליד בית השחי שמאל של יסמין... שהזנחתי, הפכה אתמול לארבע עקיצות. היום יש כבר אולי עשר והן יותר גדולות, מה זה יכול להיות אבא?".
אני נבהל. "נראה לי שזה פשפשים", אני אומר לה, מאבד את הביטחון. "תלכי לרופא דחוף, אסור להזניח".
אני לא לוקח סיכונים. משהו בקול שלי עבר, והיא אומרת לי, "טוב אבא, שכנעת אותי, אקח אותה אחר הצהריים".
אני זוכר שלא היה קל להיות אבא צעיר. חברים שואלים אותי איך זה להיות בגילי אבא לתינוקות. עדיין אין לי את התשובה שתספק אותי. אני עדיין מחפש.
הפרקים הקודמים:
