הדאון טאון של ישראל

לא פעם נשמעות טרוניות על כך שגבולותיה של הספרות העברית הם הדבר הכי תחום וצפוי מראש, אותם נראטיבים לעוסים נשמעים שוב ושוב, כל פעם נגללים בסגנון כתיבה אחר, בהגשה אחרת, נראטיבים של קום המדינה, נראטיבים של בורגניות אובדת דרך, נראטיבים של זוגיות.  

עמוס עוז אמר בראיון לעיתון גרמני: "מי שרוצה להבין את ישראל - צריך לקרוא את הספרים שלי". בלי שום קשר לכך שמדובר במשפט נרקסיסטי להחריד, מדובר במשפט כל כך מנותק, שכל כך ממחיש את המציאות הספרותית שלנו; מי שרוצה להבין את ישראל של עמוס עוז יקרא את הספרים של עמוס עוז, ויפגוש שוב את אותה ישראל: יהיו בה ישראלים מבוססים, יהיה בה ערבי מחמד או שניים, יהיו בו אנשי קיבוצים או מושבים, אבל לעולם לא יהיו בה קהלים מסוימים, נניח הקהלים שבספרו של גדי טאוב "אלנבי".

דבר ראשון שחייבים לזקוף לזכותו של טאוב הוא הבחירה; טאוב הלך למקום שהספרות העברית

בקושי, אם בכלל, הגיעה אליו. למקום של שוליים, למקום של צללים, למקום שלא עמוס עוז ולא א.ב.יהושע היו הולכים אליו בחיים, למן יקום מקביל של ישראליות. מתחם אלנבי, אותו אזור לילי, סליזי, אפל של דיסקוטקים רוחשים וזונות משוטטות ופיצוציות עמומות: מתחם שטאוב מרים את שמיכת השתיקה מעליו.

הדבר השני שחייבים לזקוף לזכותו הוא האופן בו הוא בחר לעשות זאת: הוא לא רקח משהו מפרי דמיונו, ניסה לנחש מה מתחולל שם, ליצוק לתוך הקלחת הזו דמויות וסיטואציות. הוא ממש עשה תחקיר, נכנס לתוך הנימים, העורקים והדופק של המציאות הזו. חווה אותו, ישב במועדוני חשפנות, הסתכל להם בלבן כחול מרצד של העיניים, הלבן אדום מרצד של השדיים, על הבוסים שלהן, על הלקוחות שלהן, צלל לתוך החיים שלהן. ואחר כך לא הלך לעשות מזה ספר עיון או כתבה לעובדה, אלא תפר רומן שהוא מלאכת מחשבת, וזה הדבר השלישי שחייבים לזקוף לזכותו - את אלנבי אפשר לקרוא גם קודם כל כסיפור מותח, מורט עצבים, שיש בו את כל החומרים כדי לרתק וללפות.

מחורמנים, מסוממים וחסרי תוחלת

אפשר להניח בצד את כל החלק האנתרופולוגי ולהתמסר לסיפור עצמו. הדמויות שבו מינימליסטיות, מדודות, בקושי יש להן עבר, אין להן ממש עתיד, הן צפות בתוך ההווה, גופים מחורמנים ומסוממים חסרי תוחלת, ישויות ליליות חסרות מעצורים. אבל איכשהו, למרות שליבן לא נפתח לרגע, אנחנו מוצאים דרך להתמסר להן: להתמסר לאריק בעל המועדון עם מעט המידע שיש לנו עליו (אשתו התאהבה במישהו אחר, הילדים אצלה) להבין למה הוא נדבק למיקה ולסיפור שלה, יש בו צד קטן ורפוי של טיפוליות, משהו שנקטע לו והיא נלפתת לתוך החלל הזה וממלאת אותו.

להתמסר לערן עם האהבה החונקת שלו לחשפנית נוקי. להתעצבן מאפי המאפיונר. לפחד מדימה הפסיכופט, וברקע סיפור המקרו עצמו, מעין שעון שמתקתק לאט אבל בטוח, אתה יודע שזה לוקח אותך לאנשהו אבל אין לך מושג לאן, הלחץ הולך וגובר על הרקות, על החזה והסוף מציף אותך בתערובת של מועקה וקתרזיס מלאכותי. אבל שניה לאחר מכן אתה מבין שלא יכול היה להיות סוף אחר.

אם יש משהו שקצת יכול להאפיל על "אלנבי" היא הכתיבה עצמה. טאוב ככותב הבליח בניינטיז, תקופה בה חשבנו ששפה רזה היא הדופק האמיתי של הספרות, חשבנו שאתגר קרת הוא מתת אל ושריימונד קארבר הוא גאון. הזמן חלף, הרזון המילולי הזה התנדף לו וטוב שכך, למרות שלא כל מה שבא במקומו הוא ממש איכות צרופה. והכתיבה של טאוב עכשיו היא משהו שיכול להיות שקיים מחוץ לקונטקסט הזמן, איזה משב ניינטיזי בלתי נהיר.

לעיתים יש תחושה שטאוב כתב יותר מדי הוראות בימוי: הכל תקצירי, חסכני, משפטים של מילה אחת, עוד סוג של שעון מתקתק, שעון של שניות. ברור שזו החלטה מודעת, להתעסק בסיפור עצמו, הכתיבה היא רק המשרתת שלו, היא לא הדבר עצמו, להביא את ההתרחשויות כמות שהן. בכל זאת, לעיתים התפלקה לטאוב איזו פראזה של כישרון פואטי. מיד הוא היסה אותה. הרג אותה באיבה. 

בכל מקרה, "אלנבי" הוא בהחלט אחד הרומנים החשובים ביותר שנכתבו כאן מבחינה חברתית

והצהרתית. הוא רומן שבא לתת אור (גם אם אור אפל) על פינה חשוכה ולא מטופלת בישראליות. הוא בא להראות לאיזשהו סוג של ציבור גנרי שיש גם אנשים כאלו כאן; הם שמחים, הם אומללים, הם מסוממים, הם חיות מין, הם אבודים ותלושים, הם מצחיקים, הם חכמים והם בדיוק כמו אנשים אחרים, אבל הם בעצם לא מה שחשבנו, או אולי כן.

והם ישראל בדיוק כפי שהירושלמים הסהרוריים והשומניים של דן בניה סרי הם ישראל והבורגנים החורקים של אסף ציפור הם ישראל והמפא"יניקים הפתטיים של עמוס עוז הם ישראל. יותר מכך, פתאום, בעקבות הרומן הזה, נראה שהם הרבה יותר ישראל מכל האחרים.