התגובה הישראלית הרשמית להחלטת ממשלת נורבגיה למשוך
את השקעות קרן הפנסיה שלה מחברת אלביט, בשל מעורבתה של זו בגדר ההפרדה, נזפה ישראל בשגריר נורבגיה, ומנכ"ל משרד החוץ הכריז כי ישראל רואה את הצעד בחומרה.
קביעה זו מעידה על עיוורון של ישראל ביחס לקביעתו של בית הדין הבינלאומי בנושא הגדר משנת 2004. כזכור, בית הדין הבינלאומי קבע כי הגדר שבונה ישראל בשטחים אינה חוקית. לא בגלל שאסור לישראל להקים גדר כדי להגן על בטחונה, אלא אך ורק מאחר והגדר נבנתה בחלקה בתוך השטחים הכבושים, ולא על הקו הירוק.
לישראל הזכות ואף החובה, קבע בית הדין, להגן על אזרחיה. אך בחינת מפת הגדר מלמדת שסטיית הגדר מהקו הירוק, היא כדי ליצור תוואי שמטרתו הכלת רוב ההתנחלויות בתוך הגדר, תוך שהתוצאה היא השארת מאות אלפי פלסטינים באזור שבין הגדר לקו הירוק, וכליאת מאות אלפי פלסטינים אחרים במובלעות.
על כן קבע בית הדין הבינלאומי שבניית הגדר בשטחים, בתוואי העוקב אחר תוואי ההתנחלויות, אינה חוקית, מאחר שהיא מהווה חלק מסיפוח דה-פקטו מתהווה של השטחים, וממשיכה את בניית ההתנחלויות שהינה בלתי חוקית על פי המשפט הבינלאומי. הגדר, קבע גם בית הדין הבינלאומי, פוגעת פגיעות קשות באוכלוסיה הפלסטינית בתחומים כמו נגישות לבריאות, חינוך, חקלאות ומים, חופש תנועה באופן רחב יותר, ורכוש.
במסקנותיו האופרטיביות התייחס בית הדין לא רק לחובות שחלות על ישראל להפסיק ולהפר את המשפט הבינלאומי, אלא אף קבע, שעל כל המדינות שבעולם מוטלת חובה משפטית לא להכיר במצב הבלתי חוקי שנובע מבניית החומה, ולא לתת כל סיוע להמשך המצב שנוצר עקב הבנייה. יתרה מכך, על כל המדינות שהן צד לאמנת ז'נבה הרביעית (כמעט כל המדינות בעולם הם צד לאמנה זו), יש גם את החובה להבטיח שישראל תציית למשפט הבינלאומי ההומינטארי עליו מגנה האמנה.
אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת על מדינה להעביר את האוכלוסיה האזרחית שלה לשטח כבוש. הפלפולים הישראלים סביב תחולת דיני הכיבוש וסביב איסור זה לא מקובלים על רוב העולם, ובצדק. בייחוד קשה לקבל את הטענה הישראלית שלא מדובר ממש בשטח כבוש, לאור העובדה שכאשר מדובר בסמכויות צה"ל בשטחים, כמו למשל בעצם הסמכות לתפוס קרקע פלסטינית על מנת להקים את הגדר, מתבססת ישראל דווקא על הסמכויות שמקנה המשפט הבינלאומי לצבא כובש לתפוס קרקע בנסיבות מסוימות מטעמי בטחון.
ישראל לא יכולה להסתמך על אמנת ז'נבה כמקנה לה סמכות לעצור פלסטינים מטעמי בטחון ולתחום את מגוריהם, ומצד שני להתפלא כאשר העולם נזכר שאמנת ז'נבה גם אוסרת על ההתנחלויות.
כאשר בית הדין הבינלאומי קבע אם כן שבניית החומה בשטחים אינה חוקית בגלל שהיא ממשיכה את ההתנחלויות ופוגעת בצורה קשה בזכויות הפלסטינים, הוא לא הסתפק בלהטיל חובות על ישראל. הוא קבע שהחובות בתחום הזה הן חובות כלפי "כולי עלמא".
כאשר משרד האוצר של נורבגיה, בהסתמכו על המלצת מועצת האתיקה, החליט להפסיק ולהשקיע באלביט, הוא ציטט במפורש את החלטת בית הדין הבינלאומי וציין כי נורבגיה מצייתת לחובות שנקבעו בהחלטתו. בהתחשב בתפקיד המרכזי של המערכות שמספקת חברת אלביט לגדר ההפרדה, הרי שנורבגיה עשתה את המתחייב מהמשפט הבינלאומי כפי שפירשו בית הדין הבינלאומי בהאג: לא לתת כל סיוע בקיום המצב הבלתי חוקי שיצרה הקמת החומה.
צריך לזכור שאנו חיים בעידן גלובלי, בו למעשים שלנו יש תגובות בינלאומיות, וכי התעלמות נמשכת מהחובות המשפטיות הבינלאומיות של ישראל צפויה לגרור תגובות נוספות מסוג זה.
פרופ' אייל גרוס מלמד משפט בינלאומי ומשפט חוקתי באוניברסיטת תל-אביב
