מיומנו של מורה מתחיל: יש תלמידים זיג-זג
"התנהגות של תלמידים מסוימים התבהרה לי על רקע סיפורם האישי הקשה, לפעמים קשה מנשוא. מצוקות כלכליות וחברתיות קשות, משפחות הרוסות, חיים שגילו רק את פניהם המכוערים - כל אלה הסבירו את המבט המיואש הנשקף מעיניהם". מורה חדש מספר על צעדיו הראשונים בביה"ס והחוויות שעוברות עליו בין כתלי המוסד החינוכי. שלום כיתה א', מהצד השני
לאחר הצלצול, מיד עם הכניסה לכיתה, אני ניגש אליו: "אתה זוכר מה היה בשיעור הקודם? אתה זוכר מה סיכמנו?" הוא מהנהן, מבטיח שלמד את הלקח ושהפעם הוא לא יפריע. אני מתבונן בו ורוצה להאמין לו, מקווה שהפעם משהו בהתנהגותו יהיה שונה. דקות ספורות לאחר מכן הוא חוזר לסורו: מטייל בכיתה, מרים את הקול, מקניט תלמידים, וגורם למהומה שלמה תוך שהוא מתעלם מגערותיי ואדיש לחלוטין לעונשים שהוא צובר.
לטורים הקודמים:
- מיומנו של מורה מתחיל: על קו הזינוק
- מיומנו של מורה מתחיל: הנוער האובד
- מיומנו של מורה מתחיל: תלוש מהמציאות
- מיומנו של מורה: ד"ר מאזארקי או יואל סלומון?
- מיומנו של מורה מתחיל: שלא יעבדו עליכם
עכשיו אני נמצא בנקודת החלטה: להרחיק אותו מהשיעור או לתת לכיתה לשלם את המחיר. אם ארחיק אותו פעם נוספת - אוכיח לו את מה שהוא ממילא חושב על עצמו, אך אם אנסה "להכיל" אותו, בפעם המי יודע כמה, התלמידים כולם יינזקו בגלל תשומת הלב שתוקדש לו על חשבונם ואווירת הלימודים שתיפגע.
וזה לא רק אצלי אלא גם אצל מורות אחרות. וזה לא רק בכיתה ספציפית אחת אלא בכיתות ממוצעות רבות בהן קיים תלמיד כזה, לפעמים אף יותר מאחד, שכל אמצעי המשמעת המקובלים לא מרתיעים אותו ושנוכחותו מאיימת לחרב את השיעור. בניגוד למה שחושבים רבים, אין מקומו של תלמיד זה בכיתת המב"ר שכן זו נועדה לתלמידים לקויי למידה ולא לבעלי התנהגות לקויה על אף שלעיתים יש קשר בין שני הדברים.
שאלת הטיפול הנכון בתלמיד כזה היא אחת הדילמות היומיומיות הקשות שעומדות בפניי וטורדות את מנוחתי שכן היא נוגעת ביסוד מה שאני תופס אותו כתפקידי הערכי והמקצועי כמורה.
בלי דעות קדומות
בתור מורה מקצועי החלטתי שבשבועות הראשונים של שנת הלימודים איני מעוניין, עד כמה שאפשר, להכיר את סיפוריהם האישיים של התלמידים אלא רק את מה שדרש את התייחסותי המיידית כמו בעיות קשב וריכוז. לא רציתי לגבש על התלמידים דעה קדומה - חיובית או שלילית. עם זאת, ידעתי מראש כי יבוא רגע בו אזדקק למידע על הרקע האישי של התלמידים, במגבלות החיסיון, אם ברצוני להיות דמות משפיעה ומעצבת בחייהם.
הרגע הזה הגיע לאחר החגים, אז התקיימו ישיבות כיתתיות הכוללות את ההנהלה, המחנכת והמורים המקצועיים של כל כיתה, ולפתע פתאום קיבל הכול משמעות שונה, החריף את הדילמה והפך את הכרעותיי לעוד יותר קשות.
התנהגותם של תלמידים מסוימים התבהרה לי על רקע סיפורם האישי הקשה, לפעמים קשה מנשוא. מצוקות כלכליות וחברתיות קשות, משפחות הרוסות, חיים שגילו לתלמידים מסוימים רק את פניהם המכוערים - כל אלה הסבירו את המבט המיואש הנשקף מעיניהם.
בעקבות כך התגברה אצלי המוטיבציה להמשיך בתהליכים שהתחלתי עם תלמידים אלה קודם, תהליכים החורגים בהרבה מטיפול משמעתי עקבי, וכוללים שיחות אישיות עם התלמיד אחרי השיעור, השקעה פרטנית, ניסיון לתת מענה למצוקותיו ועירובם של גורמים נוספים שיכולים לעזור.
למרות כל זאת מסתבר, שהחיים הם לא סרט אמריקאי בכיכובה של מישל פייפר, בו נכנסת מורה והופכת את עולמם של התלמידים ברגע. גם אם הצלחתי לפתוח פתח לעולמו של תלמיד זה, אפילו כחודו של מחט, אין זה אומר שהוא מיד יתרגם את היחס שלי להתנהגות סבירה בשיעור.
בסופו של דבר, למען האמת, כשתלמיד מפריע ללא הפסקה, ניסיונות ההרגעה לא עובדים, איומים בעונש כבר מזמן לא מרתיעים ואני מסתכן בלאבד את שאר התלמידים - אני נדרש להרחיק אותו. אלא שהפעם, בעשותי כן, הציפה אותי מועקה, כי סיפור חייו עבר לי בראש וידעתי שבשביל התלמיד הזה אני עוד מישהו שוויתר עליו.
אבל בשיעור הבא אנסה שוב, כי אחרי הכל מורה חייב להאמין תמיד בתלמידיו, להתעקש להוביל כל אחד מהם בדרך המתאימה לו ולדעת ש"לא עליו המלאכה לגמור אך אין הוא בן-חורין להיבטל ממנה".
- הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ולפיזיקה בבי"ס "זיו" בירושלים. בוגר תכנית "מלמדים" של מכון הרטמן, פעיל חברתי, ממקימי התנועה הירוקה וחבר הנהגתה.
האם אצליח "להכיל"? יובל סרע
צילום: טליה לנגר
מומלצים
