ישראל בעתיד: כך חזרנו להיות אור לגויים
השנה היא 2020. ישראל היא מהמדינות העשירות והמפותחות בעולם, עם רכבות מהירות לפריפריה, חרדים שעובדים, חינוך מושקע, תוצר לנפש של 45 אלף דולר ו-4.5% אבטלה, וגם הרשות משגשגת. איך עשינו את זה? טיפול בקרטל הבנקים, הפרטה, קיצוץ בקצבאות, פנסיה כללית - וגם שלום אזורי
אנחנו אוהבים לרדת על עצמנו. כלכלנים, עיתונאים, פרשנים, בלוגרים וכותבי טורים מתחרים ביניהם תמיד מי ירד טוב יותר על כולם, ובעיקר - על המדינה. ובכלל, ביקורת, באופן טבעי, מסעירה יותר, מעלה את הרייטינג ובאיזשהו מקום גם חשובה יותר מפירגון והערכה.
אבל לפעמים צריך גם לנשום עמוק, לקחת פרופורציה, ולהסתכל, לרגע, על החיובי. נכון, ישראל של שנת 2020 איננה חסרת בעיות. נכון, הפקק המרגיז ביציאה מדימונה עדיין לא טופל. נכון, זה מבאס להגיע פעמיים ברציפות לגמר אליפות העולם בכדורגל - ואז להפסיד. ונכון, תוכניות הריאליטי כבר יצאו לכולם מהאף, ועדיין לא נמצא להן תחליף ראוי.
אבל, חברים, כדאי לזכור: אלה בעיות שלפני עשור בקושי היו מגיעות לכותרות. אלה הן צרות של עשירים. ישראל בשנת 2020, ראוי להזכיר לפעמים, היא גן עדן עלי אדמות ביחס למה שהייתה בכל תקופת זמן אחר.
מי היה מאמין, אפילו לפני חמש שנים, שישראל תהיה חתומה על הסכמי שלום עם כל מדינות המזרח התיכון? מי היה יכול לדמיין את מבול המשלחות הבינלאומיות שמגיע לכאן? מי היה מאמין שיהיה בכלל דבר כזה, "אזור הסחר החופשי של המזרח התיכון", ויתרה מכך: שישראל תהיה אחת החברות המרכזיות בו? מי היה מאמין שנוכל לשרוד באזור הזה עם תקציב ביטחון של 25 מיליארד שקלים? ומי היה מאמין ששלוש ממשלות, בזו אחר זו, יסיימו את כהונתן בלא בחירות מוקדמות?
ולטובת כל מי שעקב רק אחרי הכותרות השליליות, כדאי להזכיר עוד כמה פרטים "שוליים": ישראל יצאה ממשבר הסאב-פריים כאחת המדינות המפותחות והעשירות בעולם. אנחנו מובילים כמעט בכל פרמטר, וכמעט כל הבעיות שהעיתונות הכלכלית דשה בהן בתחילת המאה הנוכחית - פשוט כבר לא קיימות.
מאז המשפט, שבו הואשמו בכירי מערכת הבנקאות בקיומו של קרטל, אנחנו נהנים ממערכת בנקאות תחרותית שבה הצרכן הוא המלך. עמלות הבנקים, שעלו בעבר לצרכן ממוצע עשרות ואף מאות שקלים בחודש, נעלמו כמעט לגמרי. שכר בכירי הבנקים נמצא בפיקוח - וגם הוא ירד פלאים.
שיעור המס המירבי בישראל ירד בתוך שני עשורים מ-61% ל-30%, ולמרות זאת - נרשמה עלייה עקבית בהיקף גביית המסים, ויחד אתה גדלו תקציב החינוך, הבריאות ומשרדי ביטחון הפנים ואיכות הסביבה משנה לשנה - והחוב הציבורי ירד ל-60% בלבד מהתוצר.
זאת, בעיקר הודות לעבודה מרשימה שביצעו רשות המסים והרשות למלחמה בהלבנות הון במלחמה בהון השחור. קראנו בשקיקה את הידיעות הסקסיות על המעצרים של עברייני הצווארון הלבן. קראנו, הזדעזענו, צקצקנו בלשונינו ושאלנו לאן הגענו - ולא שמנו לב שזהו חלק חיוני בהפיכתנו למדינה מתוקנת.
מבול ההשקעות הזרות שנכנסו למדינה עשה את שלו. בשנת 2019 הסתכם התוצר לנפש בישראל בכ-45 אלף דולר - כמעט כמו התוצר בארה"ב, שבקושי צמח בעשור האחרון, ויותר ממרבית מדינות אירופה. וזוהי צמיחה שאינה נתקעת בצנרת, אלא מחלחלת גם כלפי מטה: השכר הממוצע במשק עלה בתוך עשור יותר מכפליים (מ-8,000 ל-17 אלף שקל בחודש), ואילו שכר המורים זינק ל-20 אלף שקלים בחודש. ונס אחד מוביל למשנהו: תלמידי ישראל חזרו בשלוש השנים האחרונות לככב במבחני ההערכה הבינלאומיים, אחרי שנים של פיגור.
ירידה של 20% במספר המכוניות
אבל ההפתעה האמיתית של העשור היא כמובן מהפיכת התחבורה. אנחנו לוקחים כמובן מאליו את העובדה שישראל של 2020 הינה מדינה עם תשתית תחבורתית מערבית לכל דבר. התרגלנו כהרף עין לעובדה שכביש 6 חוצה את המדינה לכל אורכה. שכחנו איך נראו החיים בלי כבישי הרוחב החדשים ומסילות הרכבת לצפון ולדרום, שכחנו את הכאוס שבו הרכבת התנהלה עד לפני שעות מעטות.
הירושלמים כבר לא מבינים איך הם הסתדרו לפני סלילת הרכבת הקלה שלהם, וגם התל-אביבים, שזכו ברכבת קלה רק לפני כחודשיים, מתחילים לשכוח את החיים בלעדיה. אבל העובדות מדברות בעד עצמן: מספר המכוניות בכבישים ירד, בהשוואה, לעשור הקודם ב-20%, למרות הגידול באוכלוסיה. מי היה מאמין, אפילו לפני חמש שנים, שאפשר יהיה להגיע מבית שאן לתל אביב תוך שעה ומאופקים לתל-אביב תוך 50 דקות.
השינויים בתחבורה הם הגורם המרכזי לצניחה בהיקף האבטלה. שיעורי האבטלה במה שנקרא פעם "פריפריה" גבוהים כיום רק באחוז וחצי מאשר בגוש דן. שיעור האבטלה הארצי, 4.5%, הוא מהנמוכים במערב. וגם שיעור ההשתתפות בכוח העבודה שלנו הפך להיות נורמלי: 75% מהאנשים בגילאי העבודה בישראל עובדים או מחפשים עבודה, לעומת 56% בלבד בשנת 2010, בזכות צמצום הקצבאות, שדחף מאות אלפי אנשים מבטלה לעבודה.
העובדה הזאת בולטת במיוחד במגזר החרדי, שהבין סוף סוף כי "בזיעת אפיך תאכל לחם" ונוהר בהמוניו למכללות ללימודי חול. ויש לכך תוצאות קונקרטיות: מספר הילדים החיים מתחת לקו העוני ירד מ-10.5 מליון לפני עשור ל-800 אלף.
מאמרים אופטימיים שכאלה, כידוע, אינם נפוצים. מי שכותב על הקיר שהמצב בעצם אינו נורא כל-כך, הוא חשוד מיידית בניסיון להתחנף לבעלי השררה ולטייח את הבעיות. דווקא בשל כך, אני מעדיף להצהיר בגלוי: לממשלות האחרונות ולבנק המרכזי יש תפקיד מרכזי בכל ההישגים הללו.
שום דבר לא קרה מעצמו. העובדה המדהימה שמחירי הדירות כיום הם נמוכים ב-10% מאשר לפני עשור, היא תוצאה ישירה של הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל ובהליכים התכנוניים, שהביאו את מינהל לשחרר יותר קרקעות. העובדה של-90% מהעובדים והעצמאים בישראל יש פנסיה היא תוצאה ישירה של הסכם פנסיה חובה שנחתם ב-2007 בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים וקיבל תוקף של חוק. הגידול בייבוא הואץ בזכות הרפורמה בנמלים, והשכר בחברת החשמל גבוה מהממוצע במשק ב-15% בזכות הפרטת החברה.
והעיקר: שום דבר מכל ההישגים הללו לא היה יוצא לפועל בלי הרפורמות המבניות, סדרת הרפורמות בחינוך, הגידול בהשקעות בתשתית, והשמירה על מסגרת תקציב אחראית והרוח הגבית מהצמיחה הגלובאלית.
על הממשלה החדשה להשכיל ולפעול בצורה אחראית כמו אלה שקדמו לה. עליה לשמור על מסגרת התקציב ולזכור כי הנכס החשוב ביותר שלנו הוא ההון האנושי במדינת ישראל, יש לטפחו ולהמשיך להשקיע בחינוכו, ומהפירות נהנה כולנו.
נתי נוישטיין הוא מרצה למימון וכלכלה בבית הספר לכלכלה וניהול במכללה האקדמית תל-אביב-יפו, יועץ כלכלי ודירקטור בבתי ההשקעות כלל פיננסים וכיוון ובקרן סלע קפיטל.
לפנייה לכתב/ת 
