מי אמר שעניי עירי קודמים?
22 ילדי המעון שבו אנו עובדים זוכים להפוגה קלה מהוריהם המכים, מחיים בתוך ערמות אשפה, מרעב. מדהים כמה שמחת חיים יש בעם הנפאלי, שמחה שלא פוסחת גם על הילדים, שמצליחים ליהנות מריקוד ספונטני לצלילי כלי נגינה מאולתר מכף קערה
שכונת קאלימאטי, קאטמנדו. עשר נשים צעירות לבושות בגדים ססגוניים, כל אחת ותינוקה, יושבות מולי בחדר שקירותיו מתקלפים. החדר קטן מכדי להכיל את סיפוריהן ואת הפער בין כל מה שאני מכירה לכל מה שניצב מולי. הנשים האלו היגרו מביהאר, המדינה הענייה ביותר בהודו, לביתן החדש שעל גדות נהר הבגמטי, תיאור פסטורלי מדי בשביל לתאר את הדבר שזורם בעמק קטמנדו המזוהם.
לטורים הקודמים של חברי המשלחת:
המפגש הראשון של קבוצת נשים מתחיל במבוכה רבה מצידן. הן לא ממש מבינות מה רייצ'ל, מתנדבת יהודייה מאמריקה, ואני, רוצות מהן. ובכל זאת הן משתפות פעולה, משאירות מאחור את יריעות הניילונים המאולתרות למגורים, את העוני והבעלים השיכורים והמכים, ותוך כדי צחקוקי מבוכה מציגות עצמן אחת אחת.
עולם המושגים המוכר מתערער במציאות בנפאל (צילומים: צחי קופמן)
הן מציירות על דף חלומות וציפיות. סיטה מספרת שיצאה מהבית ובאה למפגש למרות שבעלה אסר עליה. שאר הנשים מוחאות לה כפיים בהתלהבות ואני תוהה איזה מחיר היא תאלץ לשלם על רגע העוצמה הזה. הנשים נראות נהנות, מושכות את רגע הפרידה. רק עוד "נמסטה" אחד אחרון לפני שהן חוזרות הביתה.
אני יוצאת מהמפגש, ריחות של פלסטיק שרוף באוויר, ומביטה קדימה. חבורת ילדים יחפים ומלוכלכים יושבת על ערימת אשפה גדולה; אני מביטה אליהם בסקרנות, ומזדעזעת לגלות שהם צולים תפוחי אדמה בתוך הררי הפלסטיק החרוכים שמספקים להם חומר בעירה. "לפחות יש להם מה לאכול", אומר לי אחד המדריכים בארגון ושוב מתערער עולם המושגים שלי ואני מוצאת את עצמי מהנהנת בהסכמה.
שכונת קאלימאטי בה אני עובדת, היא אחד ממרכזי הכלכלה החשובים של קטמנדו ומכילה בתוכה את שוק הירקות הגדול ביותר בנפאל. מהשכונה מספקים את מרבית הירקות, הפירות ומוצרי המזון שמאכילים את מיליוני הפיות בעמק. אנשים רבים ממחוזות שונים במדינה מגיעים לעבוד בשכונה, מונעים על ידי חלום ההצלחה הנוצץ שמבטיחה העיר הגדולה, חלום שלא פסח על המדינה הקטנה והענייה הזאת. בפועל, רק אחוז קטן מהמהגרים מחזיק בעבודות טובות. השאר חיים מהיד לפה.
הסטטוס הכלכלי, החברתי והגופני של מהגרי העבודה ושאר התושבים בשכונה בכי רע. רוב העובדים מגיעים ממשפחות גדולות עם בעיות חברתיות והתנהגותיות חמורות כמו אלכוהוליזם, הימורים, הכנסה לא בטוחה, נישואים מוקדמים, פוליגמיה ואלימות במשפחה. תוסיפו לזה את הררי הזבל המקיפים את השכונה, את כלי הרכב שפולטים ענני פיח שחורים, קבצנים קטועי איברים וילדים שמסתובבים עם שקי אשפה גדולים הנמכרים למחזור (קילו פלסטיק עבור 10 רופי נפאלי), וקבלו את המציאות המכה בפני מדי יום.
ב-09:00 בבוקר אני יורדת מטוקטוק עמוס לעייפה באנשים, סביבי אנשים נמרצים שבשבילם שעת הבוקר הזו היא כבר אמצע היום. הנשים שמוכרות פירות בדוכני רחוב קטנים התעוררו לעוד יום עבודה כבר ב-02:00 לפנות בוקר, מה שלא מנע מהן להציג לראווה חיוך גדול יחד עם מרכולותיהן הצבעוניות. אט אט אני נדבקת בשמחת החיים סביב ומפזרת חיוכים וברכות נמסטה.
אני ממשיכה לעבר מעון היום שארגון "תבל בצדק" מפעיל בשיתוף עם עמותה מקומית. שני חדרים קטנטנים, הקירות מכוסים בפניהם המחייכות של אי-אה החמור ופו הדוב. במעון 22 ילדים שזוכים להפוגה קלה מהוריהם המכים, מחיים בתוך ערמות אשפה, מרעב. אבל כמה שמחת חיים יש באנשים המדהימים האלו, בעם הנפאלי. שמחה שלא פוסחת גם על ילדי המעון שמצליחים ליהנות מריקוד ספונטני לצלילי כלי נגינה מאולתר, מכף וקערה בה מכה צחי המתנדב.
מחר אנחנו עוזבים את הבית הגדול והנוח בשכונת סוויאמבו ועוברים למעוננו החדש בשכונה בה אנחנו עובדים – קאלימאטי – דירה שמזכירה לי את הדירה הראשונה ששכרתי בתל אביב: קטנה, מחניקה וממוסגרת בקירות מתקלפים בצבעי בית חולים. רק שהפעם, במקום שותף וחתולה, אני חולקת את המרחב עם עוד ששה אנשים, שהופכים אט אט למשפחה של ממש.
למרות ואולי גם בגלל כל מה שתיארתי, אני שמחה ומתרגשת לעבור לגור בשכונה המיוחדת הזאת. המעבר יהיה צעד נוסף בהתערות בשכונה, ביצירת קשרים אישיים ובהרחבת גבולות "עירי" למחוזות חדשים. מי אמר שעניי עירי קודמים?
- גילי טורן, בת 29 מכפר ורדים
לפנייה לכתב/ת 
