המועמדת להדחה: סקרלט ג'והנסון.
תאריך פרישה מומלץ: מה זה משנה, גם ככה הזמן טס כשבוהים.
שיהיה ברור, לנשים אין בעיה לפרגן לנשים יפות מהן. אבל לפעמים עלינו להצביע עבורן על כך שהן במקצוע הלא נכון, במיוחד כשקוראים להן סקרלט ג'והנסון. היא פשוט מתבזבזת על המסך הגדול כשהיא זזה, מדברת ומנסה לשחק - ממילא אף אחד לא מקשיב למה שיש לה להגיד. כ-ו-ל-ם - גברים, נשים וחיות מחמד - עסוקים בלבהות בשפתיים, בשדיים או במכלול של הבחורה, שמושכת באופן חוצה מגדרים והעדפות מיניות.
ג'והנסון בת ה-25 נדבקה בחיידק המשחק עוד בגיל צעיר. היא הספיקה לשחק ב"שכחו אותי בבית 3",
לפני שריגשה את כולם ב"הלוחש לסוסים".
ב-2001, הנערה החיוורת והמקסימה המשיכה לשחור-לבן של האחים כהן בתור נגנית פסנתר ב"האיש שלא היה שם".
ג'והנסון. כולם בקטע (צילום: Gettyimages imagebank)
התפקיד שלה שם טומן בחובו בדיוק את מה שקורה לאורך כל הקריירה הקולנועית שלה: הגיבור (בילי בוב תורנטון)
לוקח אותה תחת חסותו ורק רוצה שתצליח כפסנתרית. מה שקורה בפועל הוא שהמיניות המופגנת שלה והצעתה למין אוראלי בזמן נסיעה גורמות לתאונת דרכים הרת אסון שגומרת לשניהם את הקריירה והחיים, פחות או יותר. אז נכון, הקריירה של גו'הנסון לא ממש נגמרה - היא אפילו מתפקדת די יפה על הכביש המהיר של הוליווד - אבל לא פעם היא בהחלט מרגישה כמו תאונת דרכים: אי אפשר שלא להסתכל עליה, לא משנה כמה גדול האסון.
כמעט בכל סרט שג'והנסון לוהקה אליו, לא היתה חשיבות ניכרת לטקסטים שדמותה אומרת. היא מצליחה למשוך תשומת לב, אבל זה בדרך כלל בזכות נתוניה, שהיינו רוצים להאמין שהם טבעיים. ב-2003 היא הפציעה בסצנת הפתיחה של "אבודים בטוקיו"
של סופיה קופולה כשלגופה תחתוני תחרה שקופים-ורודים, ומאז לכל אורך הסרט רק ציפינו וקיווינו למשהו - חלקיק עירום, טיפת סקס - וכלום. נאדה.
הגברת הצעירה פיתחה לעצמה סגנון משחק, אם כך אפשר לקרוא לזה, של טיזינג מובהק. ברוב הסרטים בהם היא מככבת היא מופיעה עם שלל מחשופים, אבל כמעט אף פעם לא קורה שום דבר באמת. ובעודנו מתרכזים בציפייה למה שלא יגיע, העלילה מאבדת חשיבות. אצל וודי אלן, שליהק אותה לשלושה סרטים, זה כמעט קרה. ב"נקודת מפגש"
היא הסתובבה בגשם שוטף עם חולצה לבנה וקיפצה בבגדי טניס קצרצרים. כמעט, אבל לא.
עם וודי אלן. לרגע האמנו שזה יקרה
אחרי "סקופ"
של אלן מ-2006, ג'והנסון לא נחה לרגע ועברה לשחק באותה שנה עוד דמות מיוסרת בחולצה מכופתרת במותחן הכושל "הדליה השחורה"
של בריאן דה פלמה. שם היה סקס, רק שהוא צולם בכל מיני לוקיישנים תמוהים כמו שולחן ארוחת הערב, והעירום החלקי הלך לאיבוד כשהמצלמה התמקדה במפת השולחן המתקמטת או בדלת השירותים הנסגרת.
ב"יוקרה"
של כריסטופר נולאן מ-2006, היו שטענו שג'והנסון משמשת למעשה כאביזר במה: הסרט מלא בדיאלוגים שנונים, כישרון משחק וסצנות מחוכמות, אבל איכשהו אי אפשר לזכור שום דבר ספציפי שהיא אומרת או עושה שם - היא פשוט משחקת מחוך.
"יוקרה". תגידי, את חלק מהתפאורה?
היא המשיכה עם המחוכים גם ב"נערת בולין האחרת"
מ-2008, לפני שזנחה אותם לטובת האחרון שלה עם אלן, "ויקי כריסטינה ברצלונה".
בסרט הקליל, הנעים והסקסי היא היתה אמורה להשתלב לא רע, אבל איכשהו יצא שחברתה למסך האפילה עליה, גם אם לא מבחינת הסקס-אפיל. רבקה הול (שגם שיחקה לצידה ב"יוקרה") כויקי המחושבת והאינטלקטואלית הרבה יותר מעניינת כשזה נוגע לדמות עגולה, אפילו אם העגלגלות של ג'והנסון ניכרת בתחומים אחרים.
יש הרגשה שאי שם, ג'והנסון בעצמה מפנימה אט אט שהיא לא במקצוע הנכון. היא כבר הוציאה שני אלבומים - אחד מהם כמעט כולו של גרסאות כיסוי לטום ווייטס,
השני עבודה משותפת שלה עם פיט יורן - ורבים טוענים
שבסך הכל, היא שרה לא רע בכלל. כשלא רואים אותה, כך נראה, אפשר באמת להקשיב לקול שלה, גם אם הוא שר שירים של אחרים.
מי שנראית כל כך טוב, לא צריכה לדבר כל כך הרבה, גם לא לזוז. ג'והנסון כבר עשתה סוג של הסבה מוצלחת כשכיכבה בקטלוג המהפנט של מנגו.
אז אולי באמת הגיע הזמן להבין שאת עוברת הרבה יותר טוב בסטילס? ככה יהיה לנו הרבה יותר קל להתרכז במה שחשוב באמת. תודה.
המלצות פרישה נוספות:
