תנועת אור: חזון בן-גוריון רוכב על גב בועת הנדל"ן
בשנה האחרונה חל זינוק בהתיישבות קבוצות צעירים בנגב. האם זה בגלל שאפשר לשכור שם קראוון ב-700 שקל ולקנות דירה או מגרש בחצי מיליון? מנכ"ל "אור": "טירוף הנדל"ן מסייע לנו". המתיישבים: "זה לא הכסף - זה השקט, החברה והאידיאולוגיה". ומה קורה כשמשפחה בדואית רוצה להצטרף לחגיגה?

השבילים המתפתלים בין הבתים הקטנים בקיבוץ ארז רועשים ותוססים. בקיבוץ, ששוכן בגבול רצועת עזה, ולפני שנתיים נשמעו בו אזעקות ושריקות הקסאמים, נשמעים כעת רעשים אחרים, משמחים יותר: דחפורים בונים, משאיות הובלה פורקות ארגזים, ילדים חדשים מתרוצצים בדשא. הקיבוץ המזדקן מתעורר לחיים חדשים, צעירים. 

 

צילום: צפריר אביוב

 

 

בשבועיים האחרונים הגיעו לארז עשר משפחות ושמונה רווקים. הם גרים בקראוונים, ומתכננים להפוך לחברים ולרכוש בתים בקיבוץ, הנמצא בשלבי הפרטה. לא מדובר ב"הרחבה", אלא ב"גרעין התיישבות" - קבוצה מאורגנת של צעירים שהגיעה יחד, מעין גרסה אזרחית של גרעין נח"ל. הצעירים, שהיו סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון ומכללת ספיר וגרו באזור, החליטו להישאר ולגור יחד והתארגנו במסגרת תנועת "איילים", החטיבה להתיישבות במשרד החקלאות ותנועת "אור" לעידוד התיישבות בנגב ובגליל.

 

"המון צעירים רוצים לגור בדרום ובצפון", אומר ל-ynet גיורא שדה, יזם קבוצות התיישבות מתנועת אור, "מחירי הדירות הגואים הם לא המניע שלהם אבל הם זרז רציני. הבעיה היא שלרוב מתחילים בשכירות, ובפריפריה חסרות דירות להשכרה. שיכנענו את משרד החקלאות לשפץ ולבנות עבורם מבנים להשכרה. מספר המתיישבים נקבע לפי ההיצע: אם יהיו עוד 100 קראוונים, כולם יושכרו".

 

מנתוני "אור" עולה שהשכרת קראוון של 55 מטר וחצר בעוטף עזה עולה כ-700 שקל לחודש, וקראוון של 70 מטר - כ-1,000 שקל. בית במושב או בקיבוץ בצפון הנגב עולה בין 800 אלף למיליון שקל. ה"קראווילות" שמפוני גוש קטיף עזבו משווקות בכ-700 אלף שקל. מגרש מפותח של כ-600 מ"ר בנגב נמכר בכ-300 אלף עד חצי מיליון שקל. 

 

מדובר במחירים נמוכים מהמרכז בעשרות אחוזים. לפי סקר השמאי הראשי , נמכרת דירת ארבעה חדרים בפתח תקווה בממוצע בכ-1.1 מיליון שקל. מנתוני חברת רימקס עולה שמגרש ריק של חצי דונם בפ"ת עולה כמיליון וחצי שקל.

 

בשנתיים האחרונות - זמן הזינוק במחירי הנדל"ן - נרשם גם זינוק בהיקף פעילות תנועת "אור". התנועה היא מעין "משרד תיווך" התנדבותי ללא כוונת רווח: היא מארגנת קבוצות צעירים שרוצים להתיישב בפריפריה, מייצגת אותם מול הבירוקרטיה ומשיגה להם בתים ומקומות עבודה, בשישה יישובים חדשים שהקימה בנגב ובערים, בקיבוצים ובמושבים קיימים.  

 

מאז הקמתה ב-2001 התנועה אירגנה כשלושה "גרעינים" בשנה, ואילו השנה כבר "עולים על הקרקע" עשרה: בבאר שבע, דימונה, מעלות-תרשיחא והיישובים שתולה בגליל והר-עמשא, יושיביה, חירן, שובה וארז בנגב. עד 2008, נרשמו ל"אור" כ-1,000 משפחות מתעניינות בשנה, ואילו ב-2009 נרשמו 2,400 משפחות וב-2010 - 1,892.  

 

"כל גרעין גורר אחריו 'זנב ארוך' של מצטרפים נוספים", אומר שדה, "אנחנו הבאנו, למשל, 20 משפחות ליישוב שובה. בעקבותיהם עברו יותר מ-100, והמגרשים נגמרו". 

 

"טירוף הנדל"ן פועל לטובתנו"

עד כמה היסטריית הנדל"ן והמחירים במרכז הם מה שדוחף את הצעירים דרומה וצפונה? "ברור שטירוף המחירים פועל לטובתנו", אומר ל-ynet מנכ"ל התנועה, רוני פלמר, "ב-2006-2007 ההתעניינות הייתה חלשה, בגלל מלחמת לבנון והקסאמים ובגלל שהנדל"ן במרכז היה זול. כיום, הפעילות שלנו גדלה כי רוב האנשים לא יכולים לרכוש דירה במרכז ומחפשים חלופות. הביקוש למגורים בדרום עולה על ההיצע. אין גם מחסור בקרקעות מתוכננות לבנייה".

 

אז למה צריך אתכם?

 

"כי הממשלה, שרגילה לחשוב שאין ביקוש, לא הקימה תשתיות. כדי לשווק קרקע לזוג צעיר צריך צנרת, חשמל, כביש גישה. אנחנו מארגנים את הצעירים ומשכנעים את הממשלה להכין להם תשתיות".

 

בדרום יש גם פחות עבודה . זה לא מרתיע צעירים?

 

"זה כן. ואנחנו בקשר עם אלפי עובדים ומאות מעסיקים בנגב, ומחברים ביניהם בכל הזדמנות".

 

"יקר כאן. הכסף הוא לא השיקול"

האם גם המתיישבים עצמם חושבים שהמעבר לפריפריה הוא הזדמנות כלכלית? משיחה עמם נדמה שאינם משוכנעים שעשו את עסקת חייהם, ושהשיקולים היו אחרים. 

 

מיריל ושלומי לוי עברו לפני שנה עם שלושת ילדיהם ליישוב הקהילתי גבעות בר, ש"אור" הקימה ב-2004 ליד רהט. הם באו ממושב שתולים שנמצא ליד אשדוד, אליו עברו מכפר סבא. הם גרים בקראוון בשכירות ואמורים לרכוש מגרש לבניית ביתם. שלומי עובד כשף בבאר-שבע, ומיריל עובדת שם כמורה, ובימים אלה מתרוצצת עם הילדים, כמו אמהות רבות בין הבריכה לקראוון הממוזג.

 

"ברגע שהגענו לכאן הרגשנו שזה המקום שלנו", מספרת מיריל, "קסם לנו לגור במקום חדש, לעשות היסטוריה ציונית. אני אוהבת את הקהילה. אנחנו מוקפים בחבר'ה צעירים עם ילדים בגיל הבנות שלי, שכולם חברים של כולם ועוזרים אחד לשני".

 

"בחישוב כולל, לגור כאן לא יותר זול מדירה קטנה במרכז. מחירי הבתים בשתולים בשמיים, לא היה לנו סיכוי לקנות שם. כאן היה לנו מזל, קנינו קרקע ב-250 אלף, אבל מאז שהיישוב קם ועד היום המחיר קפץ מ-150 ל-450 אלף, לא כולל בנייה".

 

"חוץ מזה, חייבים כאן שתי מכוניות, אלא אם האישה מתפטרת מהעבודה. חברה שלי שעבדה בבזק בתל-אביב יצאה לחופשת לידה ולא חזרה. איך היא תגיע? גם בעלי היה צריך להחליף מקום עבודה, והוא חשש מזה. בכל נסיעה לקניות צריך אוטו, וזה כסף. אני לא מספרת כדי לקטר, אלא שתבין שלא הגענו משיקולים כלכליים".

     

מחירי הקרקע בגבעות בר עלו, איפוא, בחמש שנים ב-200%, כמו בגוש-דן. התייקרות כזאת מעידה על ביקוש אדיר. ב"אור" טוענים שכ-600 משפחות רוצות לרכוש כ-100 מגרשים ביישוב. אם יש בועת נדל"ן, הפעילות של "אור" גוררת אותה לפריפריה. 

 

"החברים, השקט, האידיאולוגיה, לא הכסף"

המחירים בעוטף עזה זולים יותר, אבל גם המתיישבים הצעירים והאידיאליסטים שם לא נשמעים כאילו הגיעו משיקולים כלכליים. "אין לנו כסף לקנות בית במרכז, אבל גם אם היה לנו, היינו קונים כאן", מספר לירון יוניגמן מהגרעין שהתיישב בארז.  

 

לירון והגר יונגרמן גדלו באשדוד ובגן יבנה. הם הכירו כשלמדו במכללת ספיר והתגוררו בקיבוץ מפלסים, והחליטו להישאר באזור. "אני לא טיפוס של עיר", אומר לירון, "אני מרגיש בעיר לחץ ורעש. אני אוהב את החיים בקבוצה, את הסביבה התומכת. וזה גם אידיאולוגי: יש שטחים ריקים במדינה שצריך לאכלס אותם".

 

"האידיאולוגיה יותר חזקה מהשיקולים הכלכליים", אומרת גם דורון כהן, חברתם ושכנתם החדשה של היונגרמנים, "נשמע מטורף? כך חושבים חברים שלי מהמרכז שמפחדים לבקר כאן".

 

דורון וארז כהן עברו מתל-אביב לשדרות כשדורון למדה במכללת ספיר. ארז הקים בשדרות עסק לשיווק אביזרים לבית, שבו הוא עובד כיום. בשדרות נולדה ביתם הפעוטה, אורי. "הייתי בהריון בזמן 'עופרת יצוקה'", היא מספרת, "ההורים התחננו שנחזור, אבל לא היינו מסוגלים".

 

"במרכז יותר יקר, אבל יש יותר אפשרויות פרנסה", היא אומרת, "יש יותר תחרות, אבל השוק יותר גדול. בכל מקרה, זה לא קטע של כסף. המקום שלי כאן. אני אוהבת את הזרימה הרכה של הזמן. ואת תחושת הביחד".  

 

יישובים נידחים, עיניים בוהקות ויזמות עסקית 

חלק מהפעילים במשרדי "אור" בבאר שבע עברו גם הם מהמרכז, ומספרים על עצמם סיפור דומה ל"חלוצים" מארז. מנהלת השיווק, שרון בואנוס (26), התגלגלה לעבודה בעמותה אחרי חמש שנים במשלחת הרכש ובמשרד החוץ בניו-יורק. היא גדלה בהרצליה, ומספרת על עצמה: "בעבר, רגלי בקושי דרכה בדרום". השנה היא קנתה דירה בבאר שבע.

 

"דירת שלושה חדרים קטנה בקומה רביעית בלי מעלית בחצי מיליון שקל וכיום היא עולה יותר. אם אמכור, זאת תהיה עסקת חיי. אבל זה לא השיקול. התאהבתי בעיר הזאת. אני מרגישה כאן היסטוריה בהתהוותה", היא אומרת.  

 

גם גיורא שדה (45) עבר בעצמו מחיפה לקיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן. שדה מסתובב כבר חמש שנים בכבישים, מיישוב נידח למשנהו, בכל פינה בארץ. "בקילומטרז' שעשיתי יכולתי להגיע לירח", הוא מספר בעיניים בוהקות, "ואני מרגיש שהגעתי. רק השנה אני מיישב תשע קהילות".

 

שדה יוזם לצעירים גם פתרונות נדל"ן וגם תוכניות תעסוקה. לפני כשנה הוא יישב בערד קבוצה של כ-70 צעירים ניו-אייג'יים בעלי יזמות עסקית. חברי הקבוצה, הקרוייה "מקום לחלום", משכירים בניינים מהסוכנות היהודית, מגייסים כסף מקרנות הון, מקימים עסקים קטנים ועובדים בהם. הם הקימו מפעל לקוסמטיקה אורגנית, סדנת קרמיקה, עסק לבגדי נשים וקייטנות. "כל מיזם כזה מייצר הזדמנויות לכל תושבי ערד", אומר שדה.

 

שדה, כמו פלומר, משתמש במילה "הזדמנות" בכל הזדמנות: כאיש מכירות טוב, הוא מנסה לעורר בשומעיו התלהבות, מלווה בחרדה קלה שיאחרו את הרכבת - כשכביש שש יגיע, כשהמחירים יעלו.  "כשמדברים עם אנשים במרכז, מגלים שהרבה חולמים לגור בפריפריה. אני מחבר בין אנשים לחלומות שלהם, כמו שמימשתי את שלי". 

 

בדואים? אני לא נשארת כאן

חשוב לציין: שדה ובואנוס, המתיישבים בארז ובגבעות בר ו-60% ממתיישבי "אור", הם חילונים. חלקם אנשי שמאל. "אור" פועלת רק בתוך הירוק. לחלק מהגרעינים יש "שגעונות" משותפים, כמו צמחונות או חינוך ביתי, אבל חלקם "סתם" רוצים לחיות יחד בפריפריה. מסתבר, בניגוד לסטיגמות, שהציונות לא הפכה למונופול של המתנחלים הדתיים, ושגם כאן, כמו בשטחים, האידיאלוגיה הפוליטית מושכת אחריה את הכסף, ולא להיפך.

 

ובישראל - כמו בישראל - הפוליטיקה היא גם זאת שיוצרת בעיות. אם "בועת הנדל"ן" בגבעות בר תתפוצץ, זה יקרה מסיבה פוליטית: לאחרונה החליטה ועדת הקליטה לאפשר לשתי משפחות בדואיות לרכוש מגרשים ביישוב. מדובר באנשים שמדברים עברית רהוטה, שירתו בצה"ל ומחזיקים בתעודת יושר, ואחד מהם שוטר. אבל הרוחות ביישוב סוערות. 

 

"אני באתי לכאן כי אמרו לי שזה יהיה יישוב יהודי", אומרת מיריל לוי, "אם הייתי יודעת שיגיעו בדואים לא הייתי מגיעה. לפני שהם באו הייתי מוכנה לגור כאן בכל מחיר. כעת, אנחנו חושבים למצוא לעצמנו מקום אחר. בינתיים עצרנו את הבנייה. ויש הרבה כמונו.

 

"אני לא בטוחה שאלה הבדואים היחידים. ראיתי בוועדת הקליטה נשים בכאפיות ורעלות. אני מקווה ש'אור' תהיה נאמנה לעקרונותיה ולא תכניס אותם".

 

הם טובים מספיק לשרת במשטרה, ולא בשביל לגור אתך ביישוב?

 

"אין לי שום דבר נגדם. יש לי חברים בדואים, הילדות שלי לומדות עם ילדים בדואים, והוריהם התארחו כאן. אבל אני רואה אותם בבאר שבע, מסתובבים חצי עירומים עם בחורות ישראליות, ולא רוצה שיתקרבו לבת שלי. אני לא דתיה אבל קשורה למסורת. מה הם יעשו כאן בחגים? אני רוצה לגור עם אנשים כמוני. שילכו ליישובים שלהם. שמעתי שביישוב שמקימים לשבט טרבין (על אדמותיו - ת"ג) מוכרים קרקע למשפחה ב-10 אלף שקל. אני יכולה לקנות שם? אני מקווה שחוק 'עוקף-בג"צ-קעדן' יעבור ושנוכל לא להכניס אותם לכאן".

 

בעיות כאלה מלוות את ההתיישבויות בפריפריה תמיד. גבעות, שמוקף יישובים בדואיים מוכרים מכל עבריו, נוסד על אדמות של מינהל מקרקעי ישראל, ששני שבטים בדואים שונים, טרבין ואל-עוקבי, טוענים שבעבר היו שייכות לו. טרבין ויתר על הקרקע, אבל אל-עוקבי פתח במאבק משפטי עם המינהל. בג"צ פסק לטובת המינהל וקבע שהקרקע תשמש להקמת היישוב. "אור", שמציגה את עצמה כתנועה נאורה שמעוניינת לסייע לבדואים, הייתה חייבת ללכת לקראתם.

 

"אנחנו חייבים לתת לבדואים הזדמנות שווה", מסבירה בואנוס, "הם אזרחי ישראל, שעמדו בקריטריונים של הוועדה. אנחנו לא מנסים ליישב יהודים על חשבון מישהו אחר. יש מקום לכולם".

 


פרסום ראשון: 21.08.10 , 09:36
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה תנועת אור: חזון בן-גוריון רוכב על גב בועת הנדל"ן
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יהיה פורח
    מתיישבים בקיבוץ ארז: החלוצים של שנות ה-2000?
    צילום: צפריר אביוב
    משרדי תנועת אור בבאר שבע: "מתווכים בין אנשים לחלומות שלהם"
    צילום: הרצל יוסף
    גבעות בר: "לא זול כאן"
    צילום: צפריר אביוב
    גבעות בר: בדואים קונים כאן בית? נעבור ליישוב אחר
    צילום: צפריר אביוב
    ynet ספיישל
    ביטוח