חתולים על סירת פדלים: פאן כחול-לבן

בואו ננסה תרגיל מחשבתי קצר: מתי בפעם האחרונה יצא לכם לראות סרט ישראלי שכל עניינו לספק לצופה הנאה צרופה? בלי יומרות אמנותיות, בלי אמירות פוליטיות-חברתיות מורכבות, בלי התמודדות של היוצר עם סוגיה אישית או משפחתית כואבת. פשוט תשוקה לקולנוע פשוט, שמבקש רק לבדר אתכם, במשך שעה ומשהו.

• עדכונים נוספים על תרבות ובידור מחכים לכם בעמוד הפייסבוק שלנו
  

נדמה שדווקא בשנים העשירות והאיכותיות ביותר של הקולנוע הישראלי, איבדנו את הפאן. יש לנו סרטים מרשימים, שמעוררים דיונים סוערים וגורפים פרסים מכל עבר, אבל למעט הבלחות כמו "המוסד הסגור" (שלא זכה לתמיכה והוקרן רק בסינמטקים) או "מבצע סבתא" (שהופק בכלל לטלוויזיה), איבדנו את הכיף שבקולנוע הבידורי.

במובן הזה, "חתולים על סירת פדלים", סרט הביכורים של יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן שהוקרן אמש (א') בבכורה במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, הוא בהחלט ציון דרך עבור הקולנוע הישראלי של המאה ה-21, לא פחות.

לא עוד טיול בפארק

הסרט, שמועבר כסוג של אגדה ביזארית שמספר נכד לסב ב-1994 הרחוקה, מלווה את מילי ונועם (דנה פרידר שמפתיעה בהופעה קולנועית ראשונה ומרשימה, ומיכאל מושונוב המעולה כהרגלו), בני זוג שיוצאים למסע רומנטי בירקון לרגל חגיגות החצי שנה שלהם ביחד.

"חתולים על סירת פדלים". אין רגע משעמם (צילומים: אוהד עוז)

מכאן מתחיל הטירוף: ישנו נבל פסיכוטי וקצת מעורר רחמים (שמואל וילוז'ני, שאין מתאים ממנו לתפקיד) שמזהם את הנהר בחומרים רדיואקטיביים, חתול שנפגש עם אותם מים מורעלים, ארבעה צופי ים (כן כן, צופי ים, "היה נכון" וכל זה) שיכורים, הרבה אפקטים זולים ודם מלאכותי ובעיקר צחוק בלתי נשלט מצד הקהל (לפחות זה שנכח באולם אתמול).

אפשר להגיד המון דברים על "חתולים": שהוא ילדותי, לפעמים מטופש, לפעמים לא הכי מלוטש, אולי קצת בוסרי. אבל דבר אחד, והוא החשוב ביותר, אי אפשר לקחת ממנו: הוא עובד מצוין. במשך 86 דקות (כולל קרדיטים), קשה להאמין

שתצליחו למצוא רצף משעמם של שלוש דקות - כל עוד אין לכם התנגדות עקרונית לקומדיות אימה טראשיות.

בין אם זו הצפייה הקולקטיבית של מתבגרים חרמנים ב"שעת כושר", שירה מרגשת של ההמנון "היה נכון" ברגע ביזארי במיוחד או בכלל הנוסטלגיה המשעשעת לאמצע שנות ה-90, אין ספק שהסרט נשען על תסריט מצחיק, מאוד מצחיק. ולמרבה המזל, התסריט הזה, והז'אנר שבמסגרתו הוא פועל, לא מצריכים עשייה קולנועית מדויקת ואמינה - והלוק של "חתולים", שמזכיר בעיקר סרטי אימה קלילים וזולים משנות ה-80, משרת אותו נהדר.

מתוך הסרט. עם קצת מזל, זה גם יהפוך ללהיט

"חתולים" ככל הנראה יזכה לכינוי הבלתי נמנע "סרט האימה הישראלי השני", פולו-אפ ל"כלבת" שיצא בחורף אחרון. אבל מלבד ההשתייכות המאוד כללית לז'אנר האימה, אין הרבה דימיון בין שני הסרטים. "כלבת" של אהרון קשלס ונבות פפושדו כלל בתוכו גם יומרה אמנותית ואווירה קודרת ורצינית, לפחות לאורך חלקים משמעותיים ממנו. זו גם הסיבה שהוא יכול לזגזג בין פסטיבלים של פנטזיה ואימה לבין פסטיבלים איכותיים כמו טריבקה או אדינבורו.

ההבדל בין כלבת לחתלתלת

אפשר להמר כבר עכשיו שיוצרי "חתולים" לא הולכים להתמנגל עם רוברט דה נירו בטריבקה באביב הבא. קשה להאמין שמישהו מהם בכלל מצפה לכזה דבר. הסרט שלהם חף מכל יומרה איכותית, ומהלך לו במרחב הטראשי שמאחד בין

חוסר רצינות מוחלט (אף אחד הרי לא באמת יפחד מהחתולים המפלצתיים הזולים, או יזדעזע מהאיברים המזויפים והמדממים), לבין תשוקה אמיתית לקולנוע שמטרתו לבדר.

ולמרות כל ההבדלים, "כלבת" ו"חתולים" הם חלק ממהפיכה אחת. חלק מגל סרטים קטן אך רועש של יוצרים צעירים, שמבקשים להראות שהקולנוע הישראלי בשל לא רק לפרסים בינלאומיים, אלא גם לסרטים שבורחים או אפילו מתנגחים בקולנוע הדי אחיד, גם אם איכותי, שנעשה כאן בשנים האחרונות. ואם לשפוט לפי התגובות מצד הקהל הצעיר שהגיע להקרנת הבכורה, עם שיווק נכון - הקולנוע הזה יכול גם להפוך כאן ללהיט מסחרי. הלוואי.