שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם אמונה באלוהים רציונלית? חלק ד'
    ד"ר מיכאל אברהם לא חושב שאמונה באלוהים עומדת בניגוד לחשיבה רציונלית, אלא להפך: תמונת עולם רציונלית מוליכה לאמונה, עד כדי כך שלא ניתן להיות אתאיסט ורציונלי. סדרת כתבות שתבקש לבחון את הקשר בין מדע לאמונה. והפעם: קצת תגובות למגיבים

    מבט נוסף על עקרון הטעם המספיק, או הסיבתיות

    קודם שאמשיך, אפנה לכמה אי הבנות שהתעוררו ביחס לעקרון הסיבתיות, או הטעם המספיק. ראינו שזהו הבסיס שעליו בנוי הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי. אתייחס כאן רק לשתי טענות שהופיעו בשרשור 1 של הטוקבקים לטור השלישי. כבר עניתי עליהן שם, וכאן אביא רק תקציר.

     

    לפרקים הקודמים:

    פרק א': מהי אמונה?

    פרק ב': על הנחת המבוקש

    פרק ג': המאמין הוא הרציונלי

     

    אסף מחיפה טען: "ההנחה (של הרציונל המדעי) אינה 'לתופעות פיזיקליות חייבת להיות סיבה (הן לא קורות מעצמן)', אלא: 'מערכות בטבע פועלות עפ"י חוקים מסויימים'...".

    לדעתי אסף טועה בכך שהוא מערבב בין שני מושגים שונים: חוק הגרביטציה מהווה תיאור מתמטי של אירועים פיסיקליים.

     

    אבל כוח הגרביטציה הוא יש שמחולל את האירועים הללו. בני דודנו הפיסיקאים לא מניחים רק את נכונותו של חוק גרביטציה אלא גם את קיומו של כוח גרביטציה. הם מניחים זאת גם בטרם צפו בו. זוהי אינדיקציה נוספת לכך שמדובר בהנחה אפריורית של החשיבה הרציונלית.

     

    דן מת"א טען כי המדע אינו מניח את קיומן של סיבות אלא לכל היותר משער את קיומן ומחפש אותן. אך לדעתי דן טועה עובדתית. אני מזמין את הקוראים לערוך ניסוי. אימרו לאיש מדע שעוסק בחקר תופעות כלשהן, שבעצם הוא משחית את זמנו, שכן התופעות הללו מתרחשות סתם כך מעצמן, ללא כל סיבה.

     

    לפי דעתו של דן, איש המדע אמור לענות: "בהחלט ייתכן שאתה צודק ידידי היקר, אבל בוא נבדוק ונראה אולי בכל זאת, באופן מפתיע, נמצא סיבה כלשהי". לעומת זאת, אני טוען שאיש מדע מן השורה יאמר משהו בנוסח: "אל תבלבל לי את המוח עם הזיותיך המיסטיות. שום דבר בעולם לא קורה בלי סיבה".

     

    דומני שכך מתנהלת חשיבה רציונלית ומדעית. בהיעדר ראיה ברורה לכיוון ההפוך, אנו מניחים שדברים מתרחשים בגלל מישהו או משהו שמחולל אותם. למעט מקרים אזוטריים בתורת הקוונטים (שגם בהם לא ברור האם באמת אין סיבה), העובדות הן שתמיד אנחנו תולים אירועים ודברים בסיבות.

     

    יתר על כן, כפי שהזכרתי בקצרה בטור הקודם, אנחנו לא מוצאים את הסיבות אלא מניחים אוטומטית את קיומן (שהרי כל קשר שנראה לנו סיבתי, יכול להתפרש, כפי שהציע יום, כעקיבה זמנית ותו לא). אנחנו רואים בכך קשר סיבתי בגלל ההנחה האפריורית של החשיבה הרציונלית שלנו, שבדרך כלל דברים לא מתרחשים בלי סיבה. אזכיר שוב שאני לא מדבר כאן על וודאות אלא על סבירות.

     

    סיכום ביניים

    במהלך דברינו עד עתה נוכחנו בדמיון בין האמונה באלוקים כמסקנה של הראיה הפיסיקו-תיאולוגית לבין חוק מדעי. בשני המקרים מדובר במשפטי עובדה שנגזרו מהסברים של העמדה על הלא מוכר, ולכן הם אינם וודאיים. ועל אף הדמיון, אמונה באלוקים אינה טענה מדעית. כעת אנסה להסביר מדוע, ולאחר מכן אדון בשאלה האם זה חשוב.

     

    הפוזיטיביזם: ערעור מן המדעיות

    ערעור נפוץ על השיקול הפיסיקו-תיאולוגי טוען שהמסקנה שיש אלוקים שיצר ומנהל את העולם אינה טענה מדעית. על אף קווי הדמיון ששורטטו למעלה, אני מסכים לכך לגמרי. אך הבה נבחן את הנימוקים שמובאים לכך:

     

    • ראשית, טוען המערער, לא מדובר כאן בתוצאה של תצפית אמפירית. אלא שכאן כמובן עולה השאלה מה כן נחשב בעיניו תוצאה של תצפית? כבר הזכרתי שקאנט עצמו ציין שהראיה הפיסיקו-תיאולוגית מתבססת על תצפיות בעולם (שמראות את המורכבות והמיתאם שבו).

     

    • אולי המערער מתכוון לשאול כיצד אנחנו עוברים מן התצפיות בעולם אל המסקנה המטפיסית שלנו? אבל גם כאן אין שום הבדל בין שני ההקשרים, שכן

    כבר ראינו שההיסק הפיסיקו-תיאולוגי כמו כל היסק שמגלה תיאוריה מדעית חדשה הוא הסבר של העמדה על הלא מוכר. זו המשמעות היחידה המוכרת לי של הסקת מסקנות מתוך תצפיות.

    אמנם ברקע הדברים נושפת בעורפנו בעיית האינדוקציה, אותה הציג דייויד יום: לכל אוסף של עובדות ייתכנו אינסוף הכללות אפשריות (ואולי אין אף הכללה? ראה בדיון למעלה בטענתו של דן). אם כן, מהי ההצדקה שלנו לחשוב שדווקא ההכללה שנראית לנו הפשוטה ביותר היא הנכונה?

     

    אך תמיהה זו קיימת גם לגבי הכללה מדעית, ולכן אין בכך ערעור על הראיה הפיסיקו-תיאולוגית. כפי שאמרתי, מטרתי כאן להראות שבמסגרת של חשיבה מדעית ורציונלית מתבקשת דווקא המסקנה שיש אלוקים. מי שדוחה את המסגרת הרציונלית, אינו מענייננו כאן.

     

    • גירסה נוספת של הערעור הזה, היא הטענה הפוזיטיביסטית, שמצביעה על כך שמסקנת הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי מכילה מושגים מטפיסיים שאינם מוגדרים כהלכה. ערעור כזה יכול להיות מובן בשתי צורות:

     

    1. זהו שימוש במושגים שהם חסרי תוכן אמיתי. ההיתלות באלוקים אינה אלא הודאה בכך שאין לי הסבר או הבנה. בכך כבר עסקנו בטור הקודם, ולכן רק אזכיר כאן שמסקנת הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי היא שיש גורם כלשהו שברא את העולם וקבע את חוקי הטבע ששולטים בו. הטיעון אינו אומר מאומה על אותו גורם פרט לכך שהוא קיים ושזה מה שהוא עשה.

     


     

    קביעה כזו היא בהחלט בעלת משמעות, ואיני רואה בה עמימות. בכל אופן, לא יותר מהעמימות של מה שקרוי במתמטיקה 'משפט קיום לא קונסטרוקטיבי', כלומר משפט שקובע שלמשוואה מסויימת יש פתרון (בלי להצביע עליו). גם מסקנת הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי היא קביעת קיום בלי הצבעה מפורשת. נכון שהתחום בו היא עוסקת הוא מטא-פיסיקה, כלומר מה שמעבר לפיסיקה. אבל כל מי שאינו תקוע בפוזיטיביזם הלוגי ובפילוסופיה האנליטית של המאה הקודמת מבין שעיסוק במטפיסיקה ועמימות אינן מילים נרדפות.

     

    2. בעיית ההינתנות להפרכה. פילוסוף המדע קרל פופר הגדיר קריטריון למדעיות של תיאוריה, שבניסוח פשטני ומאד לא מדויק (אבל מספיק לצרכינו) אומר: תיאוריה היא מדעית רק אם היא מספקת ניבויים (פרדיקציות) שניתן להעמיד אותן למבחן ניסויי (אני אפילו לא דורש הפרכה).

     

    טענה שאינה מזהה את הגורמים שהיא מצביעה על קיומם, מקשה מאד על בחינה אמפירית שלה. טענה שעוסקת במה שמעבר לפיסיקה, ודאי אינה ניתנת לבחינה פיסיקלית אמפירית. אני בהחלט מסכים לטענה הזו, שכן אינני מכיר ניבויים של האמונה באלוקים שניתן להעמיד אותם למבחן אמפירי.

     

    תובנה נוספת

    הגענו למסקנה שעל אף הדמיון בדרך ההיסק בין הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי לבין אינדוקציה מדעית, האמונה באלוקים אינה טענה מדעית. כעת ניתן לתאר את התמונה המתקבלת עד עתה כך: אמנם ההיסק הפיסיקו-תיאולוגי הוא היסק בעל דפוס לוגי כמו הכללה מדעית, ואמנם מסקנתו היא טענת עובדה (לא וודאית), אבל יש לו חיסרון בולט אחר שמונע ממנו להיחשב כמדע: הוא לא מציב ניבוי שניתן לבחינה אמפירית.

     

    הערה על קנקן התה השמיימי

    יש בנותן טעם להזכיר כאן בקצרה טיעון לטובת האתיאיזם, שהעלה ברטרנד ראסל. רבים מצטטים אותו, שכן יש בו ניחוח משכנע ורציונלי מאד. חשבו על מצב בו מופיע לפנינו אדם, ומודיע לנו שישנו קנקן תה שקוף וקטן שמסתובב סביב הכוכב צדק, ובגלל גדלו ושקיפותו לא ניתן לצפות בו בשום צורה. האם נכון יהיה לומר שמכיון שאיננו יודעים דבר על הקנקן הזה, עמדתנו לגביו מסופקת? ראסל טוען, ובצדק, שאדם רציונלי לא אמור לחשוב כך.

     


     

    אין לנו שום סיבה לקבל אפילו את האפשרות הזו, ולכן סביר לדחות אותה על הסף. אם כן, ממשיך וטוען ראסל, גם הטענה שיש אלוקים, שאינו חשוף לכלים אמפיריים-מדעיים בגלל מופשטותו, היא טענה דומה. גם לגביה לא נכון לאחוז אפילו בעמדה אגנוסטית (ספקנית), אלא יש לדחות אותה על הסף, ולהחזיק באתיאיזם נחרץ.

     

    מדובר כאן בטיעון שלפחות חלק מהשימושים שנעשים בו הם בעייתיים. הסיבה לסקפטיות לגבי קנקן התה היא שאין לנו שום אינדיקציה (בלתי תלויה בעד שלנו) לקיומו, ולמיטב הערכתנו גם לדובר עצמו אין מידע טוב יותר. לגבי קנקן כזה, גם אני הייתי אתיאיסט.

     

    אבל לגבי האמונה באלוקים המצב הוא שונה. שם ישנו הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי, שמבסס את השערת קיומו, או לפחות שולל את מופרכותה. אם כעת יבוא מישהו ויטען שאלוקים קיים (לדוגמא, הוא יטען כי פגש אותו בהר סיני), לא נוכל לדחות זאת על הסף. זהו כבר רמז להמשך הדרך: מהאלוהים הפילוסופי לאלוהים הדתי, אבל עוד חזון למועד.

    אין לערבב כאן בין שני מישורי דיון שונים.

     

    גם אם מישהו לא משתכנע מהטיעון הפיסיקו-תיאולוגי, לכל היותר הוא יכול להשתמש בטיעון קנקן התה כתוספת: אם לא השתכנעת, שומה עליך להיות אתיאיסט (ולא להסתפק באגנוסטיות). אך הקנקן בשום אופן אינו טיעון שעומד לעצמו. ראינו שאם הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי הוא נכון, כי אז האנלוגיה לקנקן התה חסרת כל משמעות לדיון שלנו. לכן טיעון קנקן התה אינו מערער על הראיה הפיסיקו-תיאולוגית בשום צורה. הדיון הרלוונטי מתנהל אך ורק בשאלה האם הראיה הפיסיקו-תיאולוגית היא סבירה. קנקן התה אינו אלא ניואנס חסר משמעות בדיון התיאולוגי.

     

    המשמעות של כל זה: בין מדעיות למדענות

    מסקנתנו, אם כן, היא שהאמונה באלוקים אכן אינה טענה מדעית, שכן היא אינה מציבה ניבויים שעומדים לבחינה אמפירית. האם יש בכך ערעור על תקפותה, או סבירותה? האם נכון לומר שטענות שאינן ניתנות לבחינה אמפירית הן חסרות מובן? כבר למעלה ראינו שלא. האם נכון שלא סביר להשתמש בהן, או להאמין בהן? למיטב הבנתי, אם ההיסק הפיסיקו-תיאולוגי הוא סביר, העובדה שמסקנתו אינה מדעית לא רלוונטית לדיון.

     

    כאשר אני רואה עקבות בחול אני מניח שהיה שם מישהו שיצר אותן. המסקנה הזו אינה מדעית, כי אין לי דרך להעמיד אותה במבחן אמפירי (כיצד אחזור על הניסוי הזה?). טענות על העבר הן בדרך כלל טענות שקשה מאד להעמיד אותן למבחן אמפירי. האם בגלל זה אטיל ספק במסקנה שמישהו השאיר את העקבות הללו בחול? האם אחשוב שהן נוצרו מעצמן?

     

    חשוב להבין שהאלטרנטיבה שאומרת שאין מישהו כזה (שגם היא כמובן לא ניתנת לבחינה אמפירית), היא הרבה פחות סבירה. מדוע? בגלל עקרון הטעם המספיק, או הסיבתיות. העקבות הללו נגרמו על ידי משהו, גם אם איני יודע להצביע עליו או לתאר אותו. וגם אם איני מכיר יצור שמשאיר עקבות כאלה.

     

    הטענות הפוזיטיביסטיות שהובאו למעלה מבוססות על גישה שניתן לכנות אותה 'מדענות', כלומר ראיית המדע כחזות הכל, כלומר כקריטריון בלעדי לאמיתיות. אני מאלה שחושבים שהמדע הוא כלי מצוין, ושאם הוא נעשה כהלכה ראוי ונכון לסמוך עליו. ובכל זאת, אם לאחר בחינה הגיונית אני מגיע למסקנה שטענה לא תצפיתית כלשהי משכנעת אותי (כמו הטענה על העקבות בחול), אני מאמץ אותה.

     

    בעלי העמדה ה'מדענית' נוטים לדחות טענות כאלה רק מעצם העובדה שהן לא ניתנות לבחינה אמפירית. אולם אמון במדע אין פירושו שיש לדחות את כל מה שאינו מדעי. אני בהחלט בעד מדעיות, אך מתנגד לדת ה'מדענית'. אני כמעט חוזר כאן על ההבחנה בין רציונליות לרציונליסטיות מהטור הקודם.

     

    הכנסייה האתיאיסטית

    אחד הביטויים ל'מדענות', הוא הפיכת המדע לסוג של כנסייה, שנושבת בה רוח מיסטית עמוקה ורטט של קדושה. אלוהיה הוא מפלצת הספגטי המעופפת (ועוד לפניה, בוקונון של וונגוט מעריסת חתול), מאמיניה ניחנו בפנאטיות שלא היתה מביישת את רצועת התנ"ך האמריקאית (ניתן להתרשם מעלעול קל בטוקבקים הנסערים לטורים אלו), וכוהניה נושאים מדברותם תחת כל עץ רענן.

     


     

    כוהנים אלו הם כמה מדענים שכל דבריהם נחשבים בעיני המאמינים האדוקים כדברי אלוקים חיים. ציטוטים של דבריהם נחשבים בעיני המאמינים כתחליף לטיעונים, כאילו היו אלו כתבי הקודש. כל ציטוט של סטיבן הוקינג, או ריצ'רד דוקינס, שניהם כנראה אנשי מדע מוכשרים למדיי אך פילוסופים די עלובים, גם אם יש בו דברי הבל, נחשב כטיעון מוחץ. הדברים אמורים בין אם הללו מתבטאים בתחום המדעי שבו מומחיותם, ובין אם הם נזקקים לשיקולים פילוסופיים שרק משיקים לתחומים המדעיים, אם בכלל.

     

    הם עצמם, ועוד יותר מאמיניהם האדוקים, בדרך כלל אפילו אינם שמים לב למעבר הפזיז שלהם בין מדע לפילוסופיה. דוגמא לתופעה זו תידון בטור הבא, כשאעסוק בערעור מן האבולוציה.

    אסיים בכך שאין בכוונתי כאן לטעון משהו נגד המדע, או נגד אנשי המדע. דבריי מכוונים כלפי קבוצה מסויימת של אנשי מדע וחסידיהם (השוטים), שהדומיננטיות שלהם בשיח הציבורי גדולה בהרבה ממשקלם האמיתי. אלו רואים במדע סוג של דת, ובמאמינים באלוקים כופרים. הם רואים במדע את נחלתם הפרטית, ואם נתפס לא עלינו אדם מאמין (באלוקים) שפוסע בשביליה, אוי לו ואוי לנפשו ("מה הוא עושה ב-ynet, מדע? לשלוח מייד ליהדות!").

     

    בטור הבא נגיע (בעזרת ה') לערעור מן האבולוציה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "האם אמונה באלוהים רציונלית? חלק ד'"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים