יש אלוהים? אין שאלה
בדיון בדבר קיומו של אלוהים יש מעט מאוד בשר למי שמחפש ויכוח מדעי, לוגי או תיאולוגי מרתק. מה שכן יש - זה אקשן, דם, תמרות עשן ומריבות בנות מאות שנים. יהונתן זילבר מציע לכתוב תסריט לסרט אקשן על בסיס אחד הפרקים העקובים מדיו בדיון הזה: הוויכוח הבריאתני
ועם זאת זוהי אחת השאלות המדוברות, המדויינות, העקובות-מדיו ביותר, ואין מי שחף מאשמה בהשתתפות בדיון: לא פילוסופים גדולים למן ימי דקארט ולא אחרון הטוקבקיסטים באחרון אתרי האינטרנט. הדיון עצמו עדיין משעמם: איש לא עוזב את גבולות המחנה, מאמינים נשארים מאמינים ולא-מאמינים נשארים באי-אמונתם; ועם זאת האמוציות הופכות אותו מעניין בהחלט, ממש כמו היריבות בין אוהדיהן השרופים של שתי קבוצות כדורגל לא טובות: יש כאן קנאה וכעס, טיעונים נפתלים ולעיתים בלתי הגונים ממש, שמנסים להוכיח בכוח את מה שאי אפשר בכלל להתווכח אודותיו כל עוד הטונים רגועים; מתדיינים שילכו למרחקים כמעט בלתי סבירים במטרה להוכיח את עליונותם בשדה המטפיזי, אי-צדק, מחאה, הפגנות, מערכות בחירות המוכרעות בקול המאמינים או הלא-מאמינים, קריירות שנהרסו, חיים ומוות - בקיצור, דרמה אמיתית ממש, שהיא פוליטית הרבה יותר מאשר היא פילוסופית.
מבין כל הפרקים מסמרי השיער בהיסטוריה של המאבק לחיים-או-למוות הזה, מעניין במיוחד הוא פרק הבריאתנות, תורה שיש לה שמות רבים כשמותיו של אלוהים - מדע הבריאה, תכנון תבוני, הטיעון הקוסמולוגי, ואף "פיסיקו-תיאולוגיה", ביטוי שלמיטב ידיעתי טבע הד"ר מיכאל אברהם, מחבר הספר "אלוהים משחק בקוביות", ותורם קבוע-לעיתים למדור זה (טורו החדש, שניתן לראות במאמר שמול עיניכם מעין תגובה אליו, מתפרסם בחלקים במדור זה ממש).
האם מפלצת הספגטי משחקת בכדורי בשר עם היקום?
לבריאתנות יסודות עתיקים, עתיקים אפילו מירושלים ומרומא, אבל את צורתה המודרנית היא קיבלה בתגובה להתקפות המדע על העובדות שקבעה הדת לגבי עולמנו, שהחלו במאה השמונה עשרה. ג'יימס האטון וגיאולוגים מוקדמים אחרים הראו, החל משנות השמונים של המאה השמונה עשרה, שכדור הארץ עתיק מאוד, ששנותיו נמדדות במספרים בלתי נתפסים באותה תקופה. הדוגמה הנוצרית - לפיה העולם בן ששת אלפים שנה - קרסה באחת. בשנים האחרונות של המאה השמונה עשרה פירסם ארסמוס דרווין, רופא ומדען, הכרזה לפיה "היצורים חמי-הדם נמשכים כולם מחוט אחד...". נכדו, צ'ארלס דרווין, גיבש את רעיון הברירה הטבעית. בתקופה שבין ארסמוס דרווין (1796) ו"מוצא המינים" (1859) קרס הרעיון לפיו מישהו ברא את החיים עלי אדמות בדיוק כפי שהם עכשיו.
מכאן העיסוק האובססיבי כמעט של מדענים ו"מדענים" דתיים בשני ענפי המדע הללו: גיאולוגיה וביולוגיה. העובדות המתגלות במהלך עבודתם של כימאים ופיזיקאים מערערת לעיתים רחוקות ביותר את האמונה בתובנות העולות מספר בראשית: אלוהים ברא את העולם ואת האדם בשישה ימים, הכחיד כמעט הכל במבול, עשרה דורות מאברהם עד נוח, וכן הלאה, וכן הלאה. הבריאתנות היא מדע ההתנגדות למדע, והמדע הזה נולד מיד עם ג'יימס האטון וממשיכי דרכו. כבר במאה השמונה עשרה קמו תורות המראות, לכאורה בכלים מדעיים, את הטעויות במדע ה"מיינסטרימי". אחת מהן, שמכונה "בריאתנות של עולם צעיר", טוענת שהעולם בכל זאת נוצר בששת אלפים השנים האחרונות.
בואו ונתעכב על הנקודה הזו לרגע, כי היא מאירה בעיני את אחת הפנים הפחות נעימות של הבריאתנות, וזה מעשה גילוי טפח וכיסוי טפחיים המתחולל בה. בריאתן יהודי וישראלי לא יחשוף בפניכם שיש עשרות ומאות בריאתנים המאמינים שדינוזאורים התהלכו על כדור הארץ יחד איתנו. ישראלים יבינו כמה הטענה מגוחכת. ועם זאת:
(ג'ון סטיוארט ותכניתו, The Daily Show, עסקו בבריאתנות באופן מקיף. אתם מוזמנים לצפות).
זאת ועוד: במרכז ארצות הברית, מקום שהמדע עוד לא שזף בו את עינו והקסם והאגדה מהלכים בו, אפשר למצוא את "מוזיאון הבריאה", המשחית את מוחותיהם של ילדים רכים בתמונות של האדם הקדמון הצד ברונטוזאורוס.
ואפרופו ילדים - כאן מתנהלת המלחמה הקשה ביותר בין בריאתנים לבין מה שנכנה בעדינות "המאמינים במדע": במועצות איזוריות השולטות על בתי ספר בארה"ב, שם מנסים המאמינים להכריח את המורים ללמד את הבריאתנות "על בסיס שווה לאבולוציה", כדי "ללמד את הילדים את שני צידי הדיון". כאילו יש דיון. מכאן אנחנו למדים על אופיה של הבריאתנות, שהיא פוליטית יותר ממדעית. (הבריאתנות אף שינתה את שמה בארה"ב ל"מדעי הבריאה" לאחר שבית משפט פסל את הבריאתנות מלשמש כחומר לימוד לילדים אמריקנים).
מי שחושב שהדיון הזה אמריקני בלבד, ומעסיק את מדינות "חגורת התנ"ך", ראוי שישים לב לסיפורו של גבי אביטל, מדען ראשי בישראל, שתמך בהוראת בריאתנות בבתי הספר (ולמרבה המזל פוטר); וגם לסיפור הקטן והפיקנטי הזה, על דגני בוקר מתוצרת חברה ישראלית שנמכרים לציבור החילוני ועל גבם הטפה בריאתנית
מה שמביא אותנו לקוזה-סוי.
להניח מבוקש ולנוח
הבריאתנות צימצמה את הדיון בדבר אמיתותה האלוהית של הדת ההיא, שהבריאתן נמנה על שורותיה, לדיון בדבר קיומו של אלוה יצרן. הטיעון העתיק הזה, קוזה-סוי, causa-sui, כלומר סיבת עצמו, מצמצם את הדיון בדבר קיום אלוה יצרן לדיון מטפיזי מופשט: מה עומד ביסוד הדברים? מה הדבר הראשון שהיה? באופן בלתי מפתיע, מדובר בדיון פילוסופי-טכני, עצי ובלתי נעים לחך, כזה המפיל חללים בדורות אחרי דורות של תלמידי השנה הראשונה בפילוסופיה. כך נראה הדיון מן הצד הבריאתני: אם שום דבר לא יכול להווצר בעצמו, לכל דבר יש משהו שיוצר אותו. אם נסתפק בזה ניאלץ להגיע למסקנה שיש שרשרת אינסופית של דברים שיצרו זה את זה. אבל שרשרת אינסופית נשמעת לגמרי לא הגיונית, לפחות בתוך גבולותיו של מוחנו האנושי. ודאי יש חוליה בשרשרת שהיא הראשונה. לכן כדאי להניח - להניח, ישים לב הקורא - שיש דבר אחד שהוא דווקא "סיבת עצמו". הדבר הזה הוא ודאי אלוהים.
שרשרת (אילוסטרציה)
כאן הקורא הזריז ודאי מבחין בכשל לוגי, מאותו סוג המביא אנשים להצביע שוב ושוב למפלגות שנטשו אותם או לקנות כרטיס לוטו. אנחנו רוצים להאמין באלוהים, ולכן נניח משיקולים לוגים שאינם טהורים שלחוליה יש שרשרת ראשונה, שהיא כאמור סיבת עצמה. הדבר הזה, נניח, ונקווה שאף אחד לא שם לב לחטאי הלוגיקה שלנו, הוא אלוהים. אבל הצעדים האדירים שעושה המדע במאמציו להוכיח שהיקום מבלבל ומוזר הרבה יותר ממה שאנו מסוגלים לתאר לעצמנו מצביעים שסביר באותה המידה להניח הנחות אחרות בנוגע לחידה המטאפיזית הזו: אולי הזמן בעצם מעגלי, ולשרשרת אין חוליה ראשונה - או אחרונה? אולי, כפי שטוענים הפיזיקאים השייכים לכת המוזרה של מכניקת הקוואנטים, יש חלקיקים היוצרים את עצמם, והיקום אכן ברא את עצמו מן האין? בכל מקרה, גם אם אנחנו מניחים שבראשית השרשרת יש חוליה שהיא סיבת-עצמה - ללא ספק הקלה לעיכול שבהנחות - למה שינבע מכך שהחוליה הזו בראה את האדם - ולמה שנניח שאותה חוליה נתנה לו את התורה במעמד הר סיני? זוהי פשוט הנחה עצלנית. עצלנית מבחינה לוגית, כמובן.
אבל אם הטיעון הזה כל כך משעמם, ואם הוא חלש כל כך, מדוע הוא חשוב כל כך בתוך הדיון הבריאתני? מדוע יש לחזור עליו השכם וחזור? אולי בגלל שהוא לא רק משעמם, אלא גם מבלבל: מי שמאזין לו עלול להבהל כל כך ממורכבותו שהוא ייאלץ להודות שאולי יש בו משהו.
נחשים על המטוס
נפסדותם של חלק מהטיעונים - נפסדותם במובן של חולשתם, למעשה בטלותם, כטיעונים מדעיים או לוגיים - מעלה לעיתים קרובות את השאלה, האם מי שרוכל בהם באמת מאמין בסחורה שבידו, או שמא מדובר במהלך ציני מצד מי שהשדה הלוגי, השכלתני, כה טמא בעיניו שמותר להביא בשעריו כל נבלה, ולא משנה עד כמה היא סרוחה. יש לי הרגשה שהחשד הזה - שלעיתים קרובות אינו לגמרי מוצדק - הוא הגורם העיקרי למידת הלהט שבו לוקים בדרך כלל המתדיינים בנושא הזה.
אחד הטיעונים הבריאתניים המפורסמים הולך בערך ככה: נניח וסופה תעשה את דרכה דרך מגרש גרוטאות, וכדרכן של סופות תישא איתה כמה חלקי מכונות ותטיח אותם אלו באלו. מה הסיכוי שיווצר בדרך אקראית כזאת מטוס בואינג 747? זכור-נא, אומר לנו הבריאתן, האדם והעולם מסובכים לאין שיעור יותר מאשר סתם מטוס, והנה אתה טוען שהם נולדו במקרה.
ודי לחכימא
יש הרבה דברים שירתיחו את המדען בטיעון הזה, אבל שתי חולשות הופכות אותו, במיוחד, לנפסד; אחת מהן גם מחשידה את מי שחוזרים עליו בציניות. הראשונה היא ההשוואה בין פירותיו של הטבע ובין מעשי ידיו של האדם: האם היה נוצר, כבדרך הטבע, מטוס בואינג? אולי לא. אבל ציפור דווקא כן. ועכשיו להפך: האדם, בכליו וביכולותיו ובדימיונו המוגבלים והמדהימים, לא היה מוליד את הציפור. הוא היה בונה מטוס. (נפסדת במיוחד הטענה הזו משום שהדברים האלו כבר קרו: הטבע הוליד את הציפור ואילו האדם בנה את המטוס).
הטיעון הזה מפורסם באדרת אחרת, זו של האפולוגטיקן הבריטי בן המאה השמונה עשרה וויליאם פיילי: לו הייתם מוצאים שעון על החוף, האם הייתם מניחים שיצר אותו אדם בשר ודם, שהשאיר אותו שם - או שהשעון פשוט נולד שם על החוף כבדרך הטבע? ודאי שהיינו מניחים שמישהו תיכנן ובנה את השעון. אבל אם היתה שם צדפה...
החולשה השנייה היא המעניינת מבין השתיים. שוב: אולי לא מעניינת בספירות הלוגיות או התיאולוגיות, אבל בהחלט מעניינת מבחינת משחק הכסות והגילוי המאפיין דיונים שכאלו. הסיכוי שסופה אקראית תייצר דבר מה מסוים - מטוס, ודרך אגב לא סתם מטוס, אלא כזה שמייצרת חברה אחת בשם בואינג, ואם אפשר גם שהדגם יהיה 747 ולא 757 או 777 - קטן ובלתי מתקבל על דעת השומע (ועם זאת, אפשרי. הרי גם בלוטו ניתן, תיאורטית, לזכות).
אבל כאן טמונה ההתחכמות הגאונית הטמונה בטיעון הזה: היא מסתירה מן השומע את העובדה שהטבע לא ביקש ליצור דבר מה ספציפי, כמו דשא ירוק, איברי ראייה או בני אדם שיש להם שני איברי ראייה המסוגלים להבחין בכך שהדשא ירוק. למעשה, לביטוי "הטבע ביקש ליצור דבר מה" אין כל משמעות. לטבע אין תכניות או כוונות. אנחנו, וכל מה שיש לנו, נוצרנו בדרך שבין המקרה לברירה הטבעית - ובאותה מידה יכלנו לא להיות. כמובן, בתור מי שכן נוצרו, אנחנו שמחים שמה שנוצר הוא דווקא אנחנו, בדיוק אנחנו ולא משהו אחר - לפחות עד שאנחנו סובלים מכאבי גב או מתים מסרטן.
בואו ונחזור, ברשותכם, אל אותה סופה באותו מגרש משחקים. לא סביר בעינינו שיווצר שם משהו כמו מטוס של חברת בואינג. אבל האם סביר שהסופה תיצור שם משהו מורכב שהוא יוצא דופן, שימושי, או אפילו סתם יפה? למי שצלח את הררי הפסקאות הללו והגיע עד כאן אני שמח להעניק כשי את הלינק הבא, המכיל תמונות מאחד המקומות היפים בעולם, איי טורונטו, שנמצאים בשטחה המוניציפלי של העיר בעלת אותו השם בקנדה, והופרדו מן היבשת וקיבלו את צורתם שובת הלב בזכות סופה שנשבה שם ב-13 באפריל, 1858.
