שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אינדיאנה ג'ונס של השטעטל
    משלחת של סטודנטים רוסים דוברי עברית ותלמידי הסדר, יצאה לערבות אוקראינה, במטרה להציל את השרידים האחרונים של העיירה היהודית. ד"ר בוריס חיימוביץ', מהמכון להנצחת יהדות גליציה, מתעד את רוחות הרפאים במה שהיה פעם שטעטל תוסס

    אוקראינה של היום כמו יצאה מתוך סצנה מ"כנר על הגג". בלב מחוז גליציה של פעם, פרות ואווזים רועים בשלווה, ועגלה רתומה לסוס היא עדיין אמצעי תחבורה פופולארי. כפרים ועיירות כמו קפאו בקפסולת זמן, רק היהודים אינם.

     

    עוד בערוץ:

     

    את מה שנותר מאחור, עטוף בתהום הנשייה של השיכחה, זוכרים רק אלה שחיו כאן. "המכון להנצחת יהדות גליציה" מנסה לשמר את רסיסי התרבות העתיקים של השטעטל – מסיפוריהם של עגנון ושלום עליכם – לדור אשר לא ידע את העיירה היהודית, על מנת שהעבר שהיה מנת חלקם של ישראלים רבים, לא יישכח.  

     

    תיעוד העיירה היהודית: חושפים את הסיפורים שמאחורי המצבות

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    חשיפת העבר המפואר של יהדות האזור היא "הדיבוק" האישי של ד"ר בוריס חיימוביץ', מומחה לתולדות האמנות היהודית מהאוניברסיטת העברית. הוא גייס למשימה קבוצת סטודנטים רוסים מאוניברסיטת סנט פטרסבורג - דוברי עברית, למרבה הפלא - שאליהם הצטרפו בוגרי ישיבת ההסדר "שיח יצחק", וסטודנט אחד "למחשבת ישראל" מאוניברסיטת בן-גוריון. יחד יצאה הקבוצה הבלתי שגרתית הזו להקים לתחייה עיירות יהודיות ברחבי אוקראינה, באמצעות תיעוד החיים שהיו ואינם.

     

    פרסקו מרהיב ושממה זועקת

    בבוצ'אץ', כור מחצבתו של ש"י עגנון, לא נותר זכר לבית הכנסת שעוד עמד על תלו אך לפני שנה. המקומיים החריבו אותו. כל שנותר מהעיירה היהודית הטיפוסית, הוא בית עלמין חרב שילדים מקומיים רואים בו את מגרש המשחקים שלהם.

     

    שרידי מצבות בבית העלמין של פודהייצה (צילום: באדיבות ערוץ יהדות)
    שרידי מצבות בבית העלמין של פודהייצה

     

    אבל גורלו של המבנה בעיירה פודהייצה טוב יותר. בתקופה הסובייטית הוא שימש כמחסן עצים, וכיום הוא מבנה המיועד להריסה. הקהילה היהודית הגיעה לפודהייצה במאה ה-14, ושגשגה בה עד לחורבן שהמיטה השואה.

     

    ד"ר חיימוביץ' ואני מחליטים להיכנס למבנה המט לנפול שהיה בעבר בית הכנסת הגדול של השטעטל, אותו אכלסו אלפי יהודים. את הפתח חוסמות קורות עץ מושחרות ושיח קוצני גדול. להקת תרנגולות מקרקרות נכנסת לפנינו ברעש אל תוך החלל העתיק. מעל הפתח עוד ניתן להבחין בשרידי הפסוק "זה השער לה', צדיקים יבואו בו".

     

    מכל צדיקי העיירה ומקובליה נותרו במקום תרנגולות ושממה. מצד ימין, שכנה אחר כבוד קופת הקהילה "מתן בסתר". בגומחת ארון הקודש החליטו האווזים המקומיים לקנן. מעליו, מתוך שרידי פרסקו מרהיב, מביטים עלינו אריות הקודש והלווייתנים, סמל למשיח, בו השתמשו המקובלים היהודים שחיו בעיירה.

     

    האקוסטיקה במקום מצוינת. אפשר ממש לשמוע את החזן מסלסל בקולו, ועמו הרב היושב בפינת המזרח. לדמיין את הבימה במרכז, הנברשות מעל ואת המתפללים. אלה שוכנים היום בבית הקברות היהודי.

     

    עיירה מרוצפת מצבות

    בית העלמין היהודי המקומי הוא שריד למה שלא שימש כחומר לריצוף מדרכות העיירה "המחודשת". את השמות שהיו ואינם כיסו הזמן טחב. גם בית העלמין שומם, וברובו הושמד - יחד עם קיברו של בעל "המשאת בנימין", מחשובי ומפורסמי רבני העיירה. עדרי פרות רועים בין המצבות המטות לנפול, ומידי פעם מגיח לביקור תושב שחשקה נפשו באבן מן המוכן, וגודע מצבה נוספת.

     

    "החקיקה מבטאת את הברית שבין כנסת ישראל לבורא". ד"ר חיימוביץ' בבית העלמין (צילום: באדיבות ערוץ יהדות)
    "החקיקה מבטאת את הברית שבין כנסת ישראל לבורא". ד"ר חיימוביץ' בבית העלמין

     

    בבוקר בואנו אל בית הקברות מגלה המשלחת מצבה חדשה שזה עתה הושחתה. החברים, מזועזעים מהתגלית, מנסים במרוץ מקאברי נגד הזמן, לתעד את מה שהיה, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.

     

    אביטל שטיין, הסדרניק, מודה כי מדובר במה שהוא מגדיר "אחת החוויות החזקות ביותר שעברתי בחיי. לעמוד מול מצבה מהמאה ה-16; לקרוא כיתובים בעברית שנכתבו לפני מאות שנים, ולגלות אותם מחדש לעולם".

     

    ליאור פישרמן מוסיף כי "לחלקינו שורשים בסביבה הזאת. רק עכשיו גילינו כי סבתי וסבתא של אורי שוק, חבר נוסף במשלחת, הגיעו מאותה עיירה פה באזור, והן בעצמן קרובות משפחה".

     

    הרבה ילדים מתים

    אני מצטרפת לרפאל נפתלי ויונתן גרינבוים, בעודם מנסים לפענח מצבה אלמונית של "האיש התם והישר",

    כפי שמעיד הכתוב. לצדו של מושא התיעוד, אני עורכת היכרות ראשונית עם "אישה צנועה שפרסה כפה לעני". התיעוד מתברר והולך כאוסף של סיפורי חיים שמספרות המצבות. שלוש שורות הלאה משם, מתגלה אסון משפחתי: אם צעירה שנפטרה חודש לאחר לידת בנה. סטודנט מרוסיה חושף מצבה קטנטנה, מכוסה עשב וטחב. שפשוף נמרץ מגלה כי זה מקום קבורתו של הילד נטע בן ר' דוד. "ישנם רבים כאלה", הוא מסביר לי בעברית מגומגמת, "ילדים מתים".

     

    ד"ר חיימוביץ מצדו, מסב את תשומת לבי ל עיטורי המצבות. על מצבה גדולה מהמאה ה-18 חקוקות זוג ידיים, הפרוסות כבברכת כוהנים. "זו מצבה של כהן", הוא מבהיר. אני מתפנה לקרוא את הכתוב, ומגלה מילים נרגשות של אב "שעינו זלגה מים" על פטירת בנו "הרך בשנים", בגיל 22. המצבה הסמוכה, נושאת אף היא את סימני הידיים. השם החקוק עליה מעיד, כי היא מצבתו של האב השכול עצמו.

     

    "עיטורי מצבות זה תחום נרחב בפני עצמו", מסביר חיימוביץ'. "לצד העיטורים השגרתיים של ידיים לכהנים ונטלות ללוויים, זכר לעבודתם בבית המקדש, אפשר לזהות קברים של נערות לפי עיטורי מצבה של ציפור על עץ. לנשים - מנורה עם קנים".

     

    חיימוביץ' אומר כי ניתן ללמוד רבות על אופיים של תושבי העיירה מעיטורי המצבות. בבוצ'אץ' מעוטרות המצבות במגוון חיות מרשים - הרחק מהמחוזות המוכרים של אריות ונשרים - חסידות, נחשים ואפילו סנאים וארנבות. כל אלה מגלמים רעיונות יהודיים.

     

    "את רואה את המצבה הזאת?" חיימוביץ' מצביע על מצבה נוספת, המעוטרת ביד קטנה הנושאת טבעת, לעבר שני אריות האוחזים אף הם בטבעת. "זהו עיטור המסמל את הברית שבין כנסת ישראל לבורא".

     

    חופרים בעבר למען העתיד

    חברי המשלחת עובדים זוגות-זוגות. נתקלים מפעם לפעם במצבה שעליה חקוק שיר מעניין, או תיאור של הנפטר. למשל, "הפמיניסטית של העיירה" - רווקה שניהלה גמ"ח, תפקיד שהיה שמור לרוב לגברים בלבד.

     

    למה לא להניח לעבר בעבר? מה הצורך לחפור בו?

     

    חיימוביץ': "אנחנו עושים את זה קודם כל לטובת אנשי מדע וחוקרים, שמנסים ליצור תמונה על החיים בעיירה מסוימת. הקהל הרחב נהנה מזה, כי אנחנו מתעדים מצבות ושמות נפטרים. וקרובי משפחתם בישראל ובעולם יכולים לאתר אותם דרך אתר העמותה, ולגבש את אילן היוחסין המשפחתי שלהם. חלק מהעבודה היא גם לשוחח עם המקומיים, ולתעד את זיכרונותיהם מהזמן בו התגוררו במקום יהודים.

     

    "מלבד זאת, אנחנו לומדים הרבה על אורח החיים של אבות אבותינו בכול מני היבטים. לא הכול כתוב בספרים. מסורות וחיי חברה לא תמיד נשמרים. בית הקברות מאפשר לנו 'להקים לתחייה' את העיירה, האנשים החשובים שלה, והאסונות שאירעו בה. אנו לומדים גם על היחס בין גברים לנשים בעיירה, ופערים מעמדיים. האם היו חלקות 'מיוחסים' של כהנים, נניח - או שכולם נקברו במעורב, כמו כאן".

     

    רק האנטישמיות לא מתה

    בבית הקברות גילתה המשלחת מצבה גדולה שהקימו יהודי המקום לזכר חיילים יהודים בצבא גרמניה, שנפלו במלחמת העולם הראשונה, ושמם לא נודע. רק חמישים מטרים משם, מצויים שני קברי אחים גדולים - סופם של יהודי העיירה האחרונים שרצחו הנאצים.

     

    שני קשישים אוקראינים, שרואים את המשלחת בפעולה, באים להעלות זיכרונות. אחד מהם עוד
    זוכר משפטים באידיש, שנלמדו תוך כדי משחק עם הילדים היהודים בעיירה. קשישה אחרת משחזרת את רציחות האס-אס, מול עיניה, כילדה בת 10.

     

    צעירי המקום מגיעים אף הם, מלאים האשמות על "היהודים החדשים" שזה עתה באו, ובאמתחתם מזימות, כדרכם של ז'ידים. אנו מוצאים עצמנו מואשמים במגוון דמיוני של כוונות זדון, ששיאן - חפירת המתים מקברם בחיפוש אחר "הזהב שהיהודים החביאו". האנטישמיות עוד חיה ונושמת, תזכורת כואבת לכך שגם אם מדובר בבית קברות, העבר לא באמת מת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אינדיאנה ג'ונס של השטעטל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות ערוץ יהדות
    חושפים את העבר בבית העלמין של פודהייצה
    צילום: באדיבות ערוץ יהדות
    ד"ר יצחק חיימוביץ'
    צילום: באדיבות ערוץ יהדות
    מומלצים