ים יבשה וקציצה

אחרי ביקור בכמה מדינות, טעימות של אינסוף מנות, זהו פרק הסיום. הגראנד פינאלה. השבוע הרביעי לאחד הטיולים המוצלחים והמגוונים ביותר שכוחותינו עשו בשנים האחרונות. העיר ונציה, שאליה חזרנו אחרי אוסטריה, הייתה המקום הנכון לחגוג את מסיבת הסיום. עוד באונייה קראתי ססמת פרסומת על העיר, משהו כמו "ונציה מבטיחה הרבה ומקיימת". זה נכון. אחרי כמעט שבוע שם הגעתי למסקנה שזו אחת מהערים היותר אם לא ה- שהייתי בה.

עוד בערוץ האוכל:

• לזכות בפְּרָסה: קציצות כרשה בשתי גרסאות
• סיני לוהט: קציצות דג זולות וזריזות להכנה
• עוד ניגון לטיגון: 4 מתכונים לקציצות
  

זה מתחיל  במונית המים - זאת שלוקחת אותך במהירות של סירת מירוץ ומתמרנת בצורה נועזת בתעלות הצרות, כך שאתה חייב להוריד את הראש לפני כל פעם שהיא עוברת מתחת לגשר נמוך בין הגונדולות לסירות האספקה ומביאה אותך אחרי נסיעה פראית למזח קטן שהוא המזח הפרטי של המלון - דרך סיור רגלי ארוך; כיתותי רגליים ביום ובלילה; שוק הדגים המדהים וכלה במקום הפחות מתויר של העיר - הגטו היהודי והתעלות הקטנות שבהן, לא תאמינו, מתגוררים גם המקומיים, ויש כאלה גם בוונציה.

המלון, שנקרא ד'אנג'לו, הסתבר כעסקה מצוינת. הוא לא חדש, שוכן במבנה עתיק כמו כל המלונות במרכז אבל במיקום נהדר. החדר היה בעל שתי קומות כאשר אגף השינה נמצא בגלריה למעלה. אתה מביט בחלון הרחב של הקומה הראשונה וממנו נשקף מעין סרט תיעודי על ונציה: גשר קטן, תעלה, וכל היום עוברים בסך גונדולות וסירות אספקה. בבוקר מעיר אותך הרעש של משאית, סליחה, סירת הזבל המפנה את הפחים, מיד אחריה רכבי האספקה, גם הם סירות, הפורקות קרטונים של כל טוב למטבח המלון וב-10:00 כבר מתחילות לעבור הגונדולות עם התיירים, בהן חלק מהמשיטים נותנים קולם בשיר. אתה פשוט מתקשה לעזוב את החדר.

מוניות, איסוף זבל, אספקה ועוד - הכל בגונדולות(צילום: רפי אהרונוביץ')

ארוחת הבוקר במלון הייתה טובה, אבל בעיקר התלהבתי ממכונת קפה בשירות עצמי, שבניגוד למה שמקובל, עשתה אספרסו וקפוצ'ינו מדהימים. לגבי האוכל... לא קל לאכול טוב בוונציה. הסרדינים הכבושים עם הבצל, מתכון ונציאני עתיק ומפורסם, דווקא לא הדהימו אותי, וניסיתי אותם במספר מקומות. בטח לא כשאני משווה אותם לאנשובי הטריים, הכבושים בשמן זית, לימון ופלפל של הצ'ינקווטרה, למשל.

השתדלנו להתחמק באלגנטיות ממלכודות תיירים מובהקות, אלו עם מליון הפריטים בשלל שפות בתפריט, לא נכנסנו למסעדות שמלצרים חייכנים וחייכנים פחות מנסים לגרור אותך פנימה אליהן, מספר קונדיטוריות שבהן ביקרנו התגלו ככאלו שקונות את המוצרים באותו מפעל, שכן בכולן כל העוגות היו זהות וגם הטעם. בכל זאת מצאנו אחת קטנה שמכינה חלביצה לבד. אכלנו אחת עם פירות יבשים ואחת מדהימה בטעם קפה. כמובן שהשתדלתי לחזור אליה כמה שיותר, עד שלבסוף המוכרות הקשוחות כבר חשבו שאני בן בית ונתנו לי אפילו לקחת בשירות עצמי. הגלידות, כמו בכל איטליה, היוו נחמה לטירמיסו שפעם היה טוב ופעם היה מתויר.

שוק הדגים של ונציה הוא אחד הססגוניים שראיתי. הוא גרם לי להתחרט על כך שאנחנו במלון ואין לנו דירה עם מטבח. מה שהחמיר אפילו כשביקרתי בשוק הפירות והירקות שבו שפע מסחרר של ארטישוקים קלופים מונחים במים, פרחי קישואים, פירות יער מדהימים ועוד.

זכינו לראות מרוץ סירות עתיקות המתקיים פעם בשנה בתעלה הגדולה. כאשר אתה מסתובב שם, אתה בהחלט מבין למה 12 מליון תיירים מגיעים לעיר הזאת כל שנה.

גן עדן של כריכים(צילום: רפי אהרונוביץ')

מה שהיה נחמד תמיד היו דוכני האספרסו, עם הפניני - הסנדוויצ'ים הקטנים והקפה המעולה. כך עבר לו כמעט שבוע. כל יום עברנו מספר פעמים דרך כיכר סן מרקו, ליבה של ונציה, הסתובבנו בתעלות עמוסות ומתוירות פחות. יום אחד עשינו סיור חובה לדעת ההריונית, שהסרט 'התייר' שצולם במלון דניאלי גרם לה לרצות לבקר בוונציה. היא גם רצתה להתאחסן שם עד שגילינו שהמחיר הוא 490 יורו ללילה בחדר סטנדרטי. אז לפחות לשתות קפה, היא אמרה. הסכמתי. חברים, אחרי שתראו את מחירי הקפה והקופרטו בלובי האפלולי של המלון הזה ייתכן ותחליטו שכדאי להתאכסן שם ולשתות את הקפה במסגרת ארוחת הבוקר. הגברת, שהופתעה לשמוע אותי מקטר על מחירי אוכל ושתיה, הכריזה "חבר'ה, כנראה שהגיע הזמן לחזור. הארנק של אבא ריק".

אכלנו במסעדות בקצוות העיר, במרכז או בתעלות הצדדיות שם האוכל היה סביר וגם המחיר. שום חוויות קולינריות מיוחדות לא נרשמו. ביום האחרון חווינו נפילה אדירה במסעדה סינית, אחת מהשתיים הקיימות בוונציה. לאחר חודש של טעמים אירופאיים, בא לנו משהו אסייתי. מה שהטעה אותי היה קבוצה של מלוכסני עיניים שישבה ואכלה בתיאבון רב כשהצצנו פנימה. לצערי התברר לי אחר כך שזהו הצוות. לאחר שאכלתי את האוכל שם, הנחתי שהצוות אכל בתיאבון רב פיצה, כנראה מהמזנון ממול. שבעים ועייפים, העמסנו את המזוודות על מונית המים במזח הפרטי של המלון. הסירה הותירה שובל לבן מאחורינו, שדה התעופה לפנינו. כך הסתיימו להם 30 יום באירופה. התיישבנו. חגרנו. מחר חומוס.

לא יודע למה, אבל ונציה גרמה לי להכי הרבה מחשבות אחרי הטיוך הארוך. אולי בגלל שהיא באמת שונה ומפתיעה. אז חוץ מחומוס, הכנו מנה קצת שונה של ים ויבשה, לזכר הגונדוליירים שחלקם בשביל 120 יורו ל-20 דקות, ישמחו להשיט אותך ולזמר לך.

עושה חשק לבשל - שוק פירות הים והדגים(צילום: רפי אהרונוביץ')

קציצות ים-יבשה חריפות אש

המרכיבים (ל-4 סועדים):

לקציצות:

700 גרם מכסה אנטרקוט טחון גס

מעט מלח

מעט פלפל שחור טחון טרי

1 כפית רוטב ווסטרשייר

לשרימפס:

16 שרימפסים קלופים

כ-1/2 כוס שמן זית

100 גרם חמאה, מחולקת ל-2

2 שיני שום כתוש

1 כפית פלפל צ'ילי גרוס

מלח ים

מיץ מלימון 1

1. הקציצות: מערבבים את כל החומרים מעט (על מנת שיישאר אוורירי), יוצרים 4 קציצות ומניחים במקרר למנוחה של כמה שעות. הקציצות כמעט ולא מתובלות, על מנת שיספגו את טעמי השרימפס והרוטב.
2. השרימפס: במחבת פסים צורבים את הקציצות מספר דקות על כל צד. מוציאים לצלחת ומכסים.
3. במחבת שטוחה בשמן זית, מזהיבים מעט את השום, מוסיפים חצי מהחמאה. 
4. מתבלים את השרימפס בצ'ילי גרוס ובמלח ים תוך עיסוי קל. מטגנים מספר דקות עד שצבעם משתנה לוורוד, מוסיפים את יתרת החמאה חתוכה לקוביות ואת מיץ הלימון.
5. הרכבת המנה: מחזירים את הקציצות למחבת הפסים אותה שומרים חמה ומחממים כדקה על כל צד. מוציאים לצלחת, מניחים על כל קציצה שרימפס אחד, עוד 3 שרימפס מסביב ומטפטפים מעט מהרוטב למעלה.
6. כמות הרוטב היא מועטה. היא לא צריכה להציף את השרימפס, כדי שיישארו פריכים ואת הקציצות, שגם הן פריכות. אם אתם אוהבים שפע של רוטב, פשוט תוסיפו חמאה ולימון.
   

• לאתר של רפי אהרונוביץ'