מתקפה באיראן: לקראת שנת ההכרעה

מומחים וגורמים בכירים בקרב מקבלי ההחלטות בישראל אינם שותפים להתרגשות שאחזה בתקשורת העולמית לנוכח מה שנראה כגל של חבלות מכוונות שבוצעו לאחרונה באיראן. גורם ביטחוני מהימן, הבקיא בחומר המודיעיני, אומר שהאמת המרה היא שהפיצוצים "המסתוריים" ואפילו וירוס המחשב החדש שהתגלה באיראן אינם מצליחים לפי שעה להפסיק או אפילו להאט בצורה משמעותית את חתירתה לנשק גרעיני.

"האיראנים מצליחים להתגבר על התקלות במהירות שמפתיעה אותנו וממשיכים להעשיר אורניום ולפתח את הנשק הגרעיני", אומר אותו גורם. "ה'תאונות' שהתרחשו לאחרונה, ממש כמו הסנקציות שהוטלו על ידי הקהילייה הבינלאומית, פוגעות במורל המעורבים בתוכנית הגרעין, מכרסמות ביציבות המשטר בטהרן ובביטחונו העצמי ומאטות את קצב הייצור של מרכיב זה או אחר בתוכניות הגרעין והטילים. מצד שני, המשטר האיראני נחוש להגיע ליכולת גרעינית צבאית ולכן הפרויקט נמשך כמעט באותו קצב והוא כבר קרוב מאוד להבשלה".

עוד על ההתפתחויות באיראן:

דיווח: הפיצוץ באיספהאן גרם נזק למתקן הגרעין

רוב הישראלים: לוותר על גרעין אם איראן תעשה כן

הלחץ על איראן גובר: אמברגו נפט בדרך?

עניין של זמן ושל רצון

כשאותו גורם מדבר על "הבשלה" של פרויקט הגרעין האיראני, הוא מתכוון למצב שבו ההנהגה יכולה לקבל החלטה להצטייד בנשק גרעיני ומאותו רגע, תוך חודשים ספורים, יהיה בידה נשק מבצעי. הערכות המודיעין בארה"ב ובישראל מדברות על כך ש"הבשלה" כזו, בתנאים הנוכחיים, עלולה להתממש בטווח הזמן שבין שנה וחצי לשנתיים מהיום. זאת, כמובן, אם לא יקרה משהו שישבש או יאיץ את התקדמות הפרויקט.

לוח זמנים זה מבוסס על הידיעה הוודאית שכבר כיום יש לאיראנים כחמש טונות אורניום מועשר בדרגה נמוכה (3.5-5%), שמהם אפשר להפיק באמצעות העשרה נוספת חומר בקיע לייצור 2-3 מתקני נפץ גרעיניים. בנוסף, יש בידי איראן כמעט 100 ק"ג של אורניום מועשר בדרגה בינונית (20%). לצורך המחשה, נסביר כדי לייצר פצצה אחת נחוצים 225 ק"ג של אורניום מועשר ברמה של 20%, שאותם מעשירים לרמה של 90%+.

לכך יש להוסיף את העובדה הוודאית שלאיראן יש היום ידע ומכשור, המאפשרים לה להעשיר אורניום עד לרמה של חומר בקיע, שהוא ליבת הפצצה האטומית. בנוסף, אפשר להעריך מהנתונים שהתפרסמו בדו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) כי בתוך עשרה חודשים תוכל איראן להרכיב מתקן נפץ גרעיני ראשון. בתוך שנה או קצת יותר היא תוכל למזער מתקן זה באופן שאפשר יהיה להתקינו בראש של טיל בליסטי.

אחמדיניג'ד באחד הכורים. האטה בקצב(צילום: AP)

מומחה לטכנולוגיה גרעינית טוען בהקשר זה כי אפשר עדיין לעצור או לעכב את התוכנית האיראנית לזמן רב. כדי שזה יקרה, צריכה ההנהגה בטהרן להשעות מרצונה את תוכנית הגרעין שלה או לחילופין - גורם חיצוני כלשהו יצליח לבצע "פגיעה אנושה" - חשאית או גלויה (פעולה צבאית) - לפחות באחד מבין שלושה מרכיבים עיקריים של התוכנית:

• במאגר האורניום בדרגת העשרה נמוכה ובינונית שצברה איראן.
• במערך העשרת האורניום באמצעות צנטריפוגות.
• במערך ההרכבה והייצור של הנשק הגרעיני עצמו.
  

פגיעה חבלנית מצד גורם חיצוני או תאונות עבודה במרכיבים אחרים של התוכנית, כמו למשל הפיצוץ שהיה במפעל הטילים ליד טהרן או הפיצוץ במפעל להמרת אורניום לגאז באיספהן, אין בהם כדי לעכב את דהירתה של טהרן לפצצה. הם עלולים אולי לקרב את קיצו של המשטר, אך אין להם השפעה מעשית על התקדמות התוכנית הצבאית. אפילו "תולעת" המחשב "סטוקסנט", שפגעה ישירות במערך העשרת האורניום, הצליחה לעכב את פעולתו למשהו כמו שנה. מרגע שהאיראנים גילו אותה נדרשו להם לא יותר משמונה חודשים כדי להתגבר על הנזק שגרמה למערכי הצנטריפוגות.

דרושות: סנקציות אמיתיות שיאיימו על המשטר האיראני

למרות שבסוכנויות ביון בעולם (וסביר להניח שגם בישראל) מאמינים בפוטנציאל הגלום ב"לוחמת סייבר", ותולים בה הרבה תקוות, יש לא מעט מומחים ואנשי ביטחון הסבורים כי מעטים הסיכויים לעצור באמצעותה - בזמן הקרוב - את התוכנית האיראנית. חיסולים של מדענים ובכירי משמרות המהפכה מסייע לאיים על המשטר ועל מי שפועלים מטעמו. הם חשים חשופים ונאלצים להשקיע אמצעים וקשב רבים בהסתרת פעולותיהם ובביטחונם האישי ויודעים שגם פעולות חשאיות שלהם - למשל העשרה בחשאי של אורניום - יתגלו לבסוף לשרותי הביון המערביים. כל זה מאט, אך לא מונע את התקדמות פרויקט הגרעין האיראני.

אובמה ונשיא סין הו ג'נטאו. המעצמה האסייתית מתנגדת לסנקציות(צילום: רויטרס)

התקווה הגדולה כעת של המערב (וגם של ישראל) הן במה שקרוי "סנקציות משתקות" - אמברגו מוחלט וגורף על יבוא וייצוא נפט ואיסור על מגעים פיננסיים עם הבנק המרכזי האיראני. במערב מאמינים שרק סנקציות מסוג זה ישתקו פיזית את הכלכלה האיראנית, יאיימו על שרידות המשטר ויוכלו להביא את הנהגת איראן להחלטה להשעות את פרויקט העשרת האורניום ואת פרויקט פיתוח הנשק הגרעיני ולהיכנס למו"מ אמיתי על הסדר עם סבא"א.

כדי שהסנקציות על איראן יהיו יעילות לא די בכך שיוטלו רק על-ידי ארה"ב, האיחוד האירופי ואוסטרליה. בלי שיתוף פעולה מצד סין וענקיות הכלכלה בדרום ומזרח אסיה, יאבדו הסנקציות את יעילותן. שיתוף פעולה כזה לא נראה כרגע באופק, אך בארה"ב ובאירופה לא ממהרים להרים ידיים.

יש סימנים שהלחץ הקיים נותן את אותותיו בטהרן והיא מתחילה להראות סימנים של פאניקה. כך למשל, העצבנות הרבה שאחזה באיראן בשבועות האחרונים לנוכח הדיבורים בישראל על תקיפת מתקני הגרעין, "הפיצוצים המסתוריים" והתכופים וצעדי החרם שנקטו האמריקנים והבריטים. תקיפת שגרירות בריטניה בטהרן היא סימן מובהק, אך לא יחיד, לאובדן עשתונות חלקי שאחז כנראה באנשיו של חמינאי וגם - אולי - לקרע בינם לבין אנשי הנשיא אחמדינג'אד, המאותתים כבר זמן מה על רצונם לחדש את המו"מ עם המערב.

לאיראן חשוב מאוד לראות עצמה כחברה חשובה ופעילה, תרבותית, כלכלית ומדינית בקהילה הבין לאומית. המדינה שטוענת למעמד של מעצמה אזורית אינה יכולה להרשות לעצמה, כלפי פנים וכלפי חוץ, להיות במעמד של 'מדינה מצורעת', בדומה לצפון קוריאה. לפיכך, האירוע בשגרירות הבריטית, שללא ספק היה יזום מצד גורמים המקורבים לחמינאי, עשוי להצביע על חששות גוברים של המשטר לשרידותו. מכאן, שעוד קצת לחץ על איראן - אפילו אם לא יהיו אלה סנקציות משתקות באמת - עשוי להניב תוצאות. ייתכן אפילו שהמתקפה על השגרירות תהווה תמריץ למדינות המערב לשקול מחדש את עמדתן, שלפי שעה שוללת תקיפה צבאית של מתקני הגרעין באיראן.

עם לבדו יתקוף? לא בטוח

במצב העניינים הנוכחי אין לישראל סיבה לתקוף צבאית לבדה את מתקני הגרעין באיראן. בעניין זה אין חילוקי דעות בין נתניהו, ברק וליברמן, הנחשבים כמצדדים עקרונית בתקיפה, לבין שאר שרי השמינייה ובכירי מערכת הביטחון בעבר ובהווה, שלכאורה מתנגדים לה. כל עוד נשקף סיכוי קלוש שהקהילה הבינלאומית, באמצעות לחץ או פיתויים, תעצור או תעכב את תוכנית הגרעין האיראנית, לישראל אין עניין לקפוץ בראש.

ייתכן שזו הסיבה שהצמרת הביטחונית-מדינית טרם קיבלה החלטה עקרונית לחיוב או לשלילה בעניין התקיפה. לנו לפחות לא ידוע שהתקבלה החלטה בעניין וגם לא ידוע מתי מתכוונת הצמרת המדינית ביטחונית לקבל החלטה כזו. ובכלל, הוויכוח המתוקשר בין מצדדי התקיפה לבין מתנגדיה, כביכול, הוא מלאכותי ויצא מכל פרופורציה. למעשה, חילוקי הדעות בין שני המחנות הם הרבה יותר קטנים מכפי שנראה. אין, למשל, מחלוקת בשאלה אם ישראל צריכה להשלים עם קיומה של יכולת גרעינית באיראן.

ברק, נתניהו וגנץ. שאלות מהותיות על הפרק(צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

שני המחנות כאחד - וגם הנשיא אובמה - אומרים במפורש כי אסור להרשות שאיראן תחזיק בנשק גרעיני. אפילו ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, המתנגד המוצהר הקולני ביותר לתקיפה, אומר במפורש כי ישראל צריכה לפתח יכולת לפעול צבאית באיראן ולהפעיל יכולת זו בעצמה אם ימוצו עד תום כל הצעדים ודרכי הפעולה בכל הערוצים האפשריים האחרים. דברים דומים אפשר לשמוע מהרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, מראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין, ומראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין. גם יורשיהם המכהנים כעת משמיעים בהזדמנויות שונות דעה דומה.

נקודה נוספת היא שאלת היכולת של צה"ל לבצע תקיפה באיראן, שתשיג ביעילות את היעדים שנקבעו לה מראש. סביר להניח כי מי שתומכים בתקיפה בדרג הצבאי ובדרג המדיני השתכנעו כי יכולת זו קיימת בידי ישראל, בין אם מדובר ביכולות מה שמכונה 'הזרוע הארוכה' של צה"ל ובין אם מדובר ביכולות אחרות. סביר גם להניח שכמה מאלה שאינם נמצאים כרגע במעגל מקבלי ההחלטות סבורים גם הם שלישראל יש כעת יכולת לבצע תקיפה יעילה בטווחים ארוכים. מכאן, שהוויכוח בין בכירי מערכת הביטחון בעבר ובהווה לבין נתניהו וברק הוא לא על יעילות התקיפה, אלא על נחיצותה.

מאיר דגן. המתנגד הקולני לתקיפה(צילום: מוטי קמחי)

לברק ברור שעדיף שישראל לא תתקוף לבדה באיראן, בשל הנזקים האפשריים שיסבו לה התגובות של איראן ושלוחותיה, ומשום שתואשם בערעור היציבות האזורית והכלכלה העולמית. לנתניהו ולברק ברור גם שעדיף שהקהילה הבינלאומית, ובעיקר ארה"ב, תוביל כל מהלך נגד איראן, וכי ישראל תהיה חלק מקואליציה בהנהגת וושינגטון. הוויכוח בין שני המחנות בישראל נסוב כעת למעשה בעיקר סביב שתי שאלות מפתח:

1. באלה נסיבות ובאיזה עיתוי לישראל כבר לא תהיה כל ברירה אחרת והיא תהיה חייבת לתקוף צבאית לבדה את מתקני הגרעין באיראן.

2. אם תגיע ישראל למצב שבו תחליט לתקוף לבדה - האם צריכה ירושלים לקבל מראש את הסכמתה של וושינגטון ולתאם עימה את התקיפה אם בצורת 'אור ירוק' מפורש או בצורת 'אור צהוב'; כלומר מתוך הבנה שבשתיקה.

אשר לשאלת הנסיבות והעיתוי שבהם תתקוף ישראל לבדה: מתנגדי התקיפה בישראל וגם קובעי המדיניות בוושינגטון טוענים כי עדיין לא הגענו לנקודה שבה ישראל צריכה להתחבט ברצינות בשאלה זו. יש עדיין זמן, אומרים בוושינגטון, אפילו יותר משנה וחצי עד שנגיע לצומת שבה תתבקש החלטה.

כל זה יתרחש רק לאחר שיתברר אם הלחץ הבינלאומי והאמצעים האחרים מזיזים את האיראנים מדבקותם הנוקשה בתוכנית הגרעינית, או בהתאם להתפתחויות פנימיות דרמטיות באיראן, אם יקרו. האירופים, למשל, משליכים את יהבם על הפיכה ליברלית באיראן. לשיטתם, כשיהיה משטר שפוי באיראן, שלא יאיים בלהט דתי על סביבתו, אפשר יהיה להשלים עם עובדת קיומו של נשק גרעיני, ממש כפי שקרה עם הודו ופקיסטן.

לדגן וידלין יש מרשם ברור לעניין העיתוי. שניהם מציעים לא למהר ולחכות שהאיראנים ישברו ראשונים את הכלים. כשהאייתולות ינקטו בפעולות שמשמעותן חתירה גלויה ופומבית לנשק גרעיני, סבורים ידלין ודגן, תיווצר קואליציה בינלאומית שתפעל נגדם בנחישות ובכל האמצעים. ישראל תהיה חלק מהקואליציה הזו ולכן לא תוקע כאשמה, ואף תזכה לסיוע אם תיפגע מהתגובה האיראנית.

בישראל חוששים שהתקיפה תגיע מאוחר מדי

מול עמדה זו מציגים ברק ונתניהו נתון חשוב אחר המעניק להערכתם (ולא רק להערכתם) דחיפות רבה לשאלת עיתוי התקיפה: היתירות שמכינים האיראנים לתוכנית הגרעין שלהם. מתברר כי האיראנים, במקביל למאמץ להעשיר אורניום ולפתח את מנגנון הנשק, עוסקים באינטנסיביות ב'הקשחה' - פיזור והסתרה של מתקני גרעין נוספים שיוכלו לשמש כחלופה לאלו שיותקפו (יתירות).

סבא"א כבר ביקשה בדוח האחרון הסברים מאיראן על כמות אורניום מועשר בדרגה נמוכה שנעלמה מאתרי האחסון המפוקחים על ידי האו"ם. גורמי במערב טוענים כי מאמצי העלמה, פיזור ומיגון אלה אינטנסיביים מאוד. לכן, סבור שר הביטחון ברק כי בתוך זמן לא רב - חודשים ספורים - עלול להיווצר מצב שבו תקיפה ישראלית באיראן כבר לא תהיה יעילה מפני שלאיראנים יהיו חלופות למתקנים שיפגעו.

הפיצוץ בבסיס הטילים באיראן. פגיעות נקודתיות(צילום: רויטרס)

גורמים בפנטגון ובתוכם שר ההגנה האמריקני, לאון פנטה, מסכימים עקרונית שמאמצי איראן ליצור יתירות לתוכנית הגרעין שלה מטרידים, אולם לדעתם השד עדיין אינו נורא כל כך. ראשית מפני שתקיפה היא בכל מקרה לא האמצעי המועדף לשים קץ לתכנית הגרעין האיראנית. היא תשיג לכל היותר דחייה של כמה שנים והמחיר שאיראן תגבה מתוקפיה יהיה חמור. לכן תקיפה כרגע היא רק אפשרות שנמצאת אמנם על השולחן האמריקני, אבל בעיקר כגיבוי למאמצים הדיפלומטיים ולא כאופציה למימוש בטווח הזמן הנראה לעין.

שנית אם ארצות-הברית תחליט לתקוף באיראן - הם אומרים - יהיה ביכולתה להשיג אפקט מספק גם בעוד שנה או שנתיים. יש לה את האמצעים הדרושים לכך. לכן תקיפה של ישראל לבדה לא באה בחשבון ובכל מקרה ישראל צריכה לתאם את מהלכיה עם וושינגטון.

מתנגדי התקיפה בישראל תומכים בעמדה זו. לא כן שר הביטחון ברק. לדבריו יכולה ארה"ב להרשות לעצמה לחכות בשעה שהאיראנים חופרים את מתקניהם ומסתירים אותם מתחת לאדמה. זאת מפני שלארצות-הברית, אם תחליט לפעול, יש ארסנל מטוסים, טילי שיוט ופצצות חודרות בונקרים בכמות כזו שתוכל לפעול גם אם האיראנים יפזרו ויקשיחו בצורה מקסימאלית את מערך גרעין שלהם. ישראל, לעומת זאת, חייבת לפעול כל עוד הזמן והגורמים הנוספים מאפשרים לה לתקוף ולהשיג את התוצאה הרצויה שתצדיק את הפעולה.

אם תחכה ישראל שוושינגטון תפעל - אך וושינגטון תחליט בסופו של דבר לא לפעול - ישראל תאבד את ההזדמנות לתקוף ביעילות בכוחות עצמה ותיאלץ בסופו של דבר לחיות בצילה של איראן גרעינית.

התקבלה הודעה חדשה

כפי שציין השבוע יושב ראש המטות המשולבים (הרמטכ"ל) האמריקני, הגנרל מרטין דמפסי, ישראל גם אינה מסכימה לתאם מראש עם ארה"ב לפני שתתקוף. בישראל לא הכחישו אמירה זו. ייתכן כי הדבר נעשה דווקא בגלל התחשבות במעמדה הבין לאומי של ארה"ב והאינטרסים שלה. עדיף שארה"ב לא תקבל אתרעה זמן רב מראש ולא יתקיים עימה תיאום כדי שאם תתקוף ישראל לבדה, לא יואשמו האמריקנים כמי ששיתפו פעולה עם ישראל. סביר להניח שישראל אינה מעוניינת

 לתאם עם ארה"ב גם כדי שלא תאבד את חופש הפעולה לתקוף באיראן אם וכאשר יתכנס הקבינט בירושלים ויחליט לבצע תקיפה כזו.

בכל מקרה הרי תמצית העובדות: החלטות הממסד הביטחוני-מדיני בישראל בעניין תקיפה באיראן מותנות בהתפתחויות שיהיו באיראן בתקופה הקרובה ובמדיניות המעודכנת של ממשל אובמה בסוגיה האיראנית. אם המצב יימשך פחות או יותר כמות שהוא בטהרן ובוושינגטון, ואם לא תהיה שום התפתחות רבתי בגבולות או בשטחים, עשויה ממשלת ישראל להידרש לעניין המתקפה על איראן ביתר דחיפות מתישהוא בשנה הבאה.