התחילו כשותפים, היום הם נשואים כבר 17 שנים

יעל אילני היטיבה לתאר מדוע אין כזו חיה "ידידות אפלטונית", וטענה כי מדובר במדע בדיוני שפעם אחר פעם אנו נופלים לבור שהוא כורה לנו, כשאחד מאתנו מוצא עצמו נמשך לאותו אדם שעד לפני רגע היה ידיד שלו.  יעל, רציתי שתדעי שאת לגמרי צודקת. אין ידידות אפלטונית. תמיד אחד או שניים מהידידים מרגיש משהו מעבר לידידות, ואולי טוב שכך.

מידידות לאהבה בערוץ יחסים:

מה זה כבר נשיקה קלה על השפתיים בין ידידים

האם אוהבים יכולים להפוך לידידים?

עד שמצאתי מישהי היא רוצה שנהיה ידידים

יש לי בעיה איתו. יש לו יותר מדי ידידות

אחת התגובות לכתבה שצדה את עיני הייתה תגובתו של ר', שכתב: "התחלנו בתור שותפים לדירה, הפכנו לידידים אפלטוניים ומחר אנחנו חוגגים, בלי עין הרע, 17 שנות נישואים + 3 ילדים". מאחר והתרגשתי מאד מהתגובה הזאת, החלטתי להרהר בנושא והגעתי למספר מסקנות, אותן ארצה לשתף אתכם.

מתאים זה בהכרח נכון?

כשאנו שותפים לתהליך האנושי שנקרא 'חיבור', אנו רואים באחר אליו בחרנו להתחבר - אדם, בעל נשמה ותכונות אופי המוכרות לנו. תכונות אלה אהובות עלינו, ואנו מוצאים עצמנו נמשכים אליהן ואל אותו אדם ולפנימיותו, ולא רק לגוף העוטף אותו.

אנו אומנם בוחרים, אך בחירותנו הן לא לגמרי טהורות. הבחירות שאנו עושים שייכות למקום ממנו באנו, וקשורות, קודם כל, להרגלים אותם פתחנו במהלך החיים. אנחנו בוחרים מה שנראה לנו מתאים, אך האם מה שמתאים לנו הוא בהכרח גם מה שנכון לנו?

אפשר להשוות את החיים שלנו לטיפוס במדרגות תלולות. אלה מאתנו שלא בוחרים לשבת על הגדר - מתנסים וחווים, נפגעים וממשיכים, ולכן לחיות באמת זה מאתגר. כן, מאתגר זה לא רק לקפוץ מעל בניינים בוערים, מאתגר זה לפעמים להישאר היכן שאתה ולאהוב את זה, לבחור בחירה אמיצה ולעמוד איתן מאחוריה.

ללכת הכי רחוק שאפשר

מבחינת יחסים – מאתגר עבורי זה לבחור במישהו שיגרום לי לצאת מעצמי, מהתבניות שלי, מדרך החשיבה שלי, מישהו שיגרום לי ללכת הכי רחוק שרק ניתן על מנת להכירו ולהבינו באמת. הרי מה שמפחיד אותנו ביחסים זה הלא מוכר, אבל כל אדם יכול להעמיק באחר ולהפוך אותו למוכר אם רק יבחר להעמיק ביסודותיו ובשורשיו, כלומר ישאל מאין הגיע, ממי הגיע, מה עבר עליו, עם אלו תכונות נולד ואלו תכונות הוא פיתח עם הזמן.

אם נלך לפי העיקרון הזה, אולי נוכל לתת הזדמנות שווה לכולם, ונבין שלמרות הכל אנחנו די מזכירים האחד את השני, רק עשויים מחלקי "פאזל" שונים. האתגר הוא, אם כן, לאהוב את מי שאנחנו דווקא לא מבינים ולא קרובים אליו, בדיוק כמו שאנחנו מאפשרים לידיד שלנו להתקרב אלינו ואנו אליו - לא שופטים אותו, נחשפים בפניו, נפתחים אליו.

להביט בו זה להביט ל"אמת" בפנים. הוא יכול להיות החבר הכי טוב שלנו ולפעמים אף יוותר על בנות זוג פוטנציאליות אם הן לא תקבלנה אותנו כחלק ממנו ומחייו. ובכל זאת, מה מונע מאתנו להפוך את הידידות לזוגיות? התשובה היא אגו, והמלחמה שלנו באגו היא מלחמה יום יומית.

יש אנשים שהאגו שלהם הוא שיאן עולם, ובכל יום מחדש הוא מנצח אותם. האגו שלנו גורם לנו להאמין שאין בינינו משיכה פיזית או שאין מספיק משיכה, למרות החברות הטובה והקרבה הגבוהה שפיתחנו. לעיתים גם נדמה לנו שעברנו כבר את השלב הזה של הסיכוי לזוגיות משותפת, ושלא ניתן עוד לחזור לאחור.

נדמה לנו שזה פשוט לא מרגיש לנו "זה", כי הוא מקסים ונפלא ואנחנו אוהבות אותו, אבל לא, הוא פשוט לא עומד בקריטריונים שהצבנו לעצמנו. בראשנו החלטנו זה מכבר שהוא לא מתאים לנו כבן זוג, אבל הוא בהחלט מתאים כידיד או אפילו כיזיז, למרות שבשני המקרים יש את כל החומרים שמהם עשויה אהבה.

תנו צ'אנס לאהבת אמת

דוגמה נוספת ונפלאה בעיניי היא של זוג שהכיר בצבא. הייתה ביניהם ידידות נפלאה, אבל לדבריהם, "הם לא היו הטיפוסים האחד של השניה". עם הזמן, הם למדו להכיר אחד את השני עד שלפתע אלון החל לפתח רגשות. אודליה, מצידה, לא ראתה בו אופציה לזוגיות. היא הייתה מבולבלת, ורגשותיה היו מעורבים, עד שיום אחד אלון נשבר, ואמר לה שהיא חייבת לתת לו צ'אנס אמיתי.

אודליה סירבה, ואמרה שהיא לא מעוניינת בקשר כזה איתו, אך מאחר וחששה לאבד אותו כידיד - הסכימה לצאת איתו לסופשבוע ארוך ללא כל מחויבות. אלון לקח את הסיכון. שבוע לאחר הסופ"ש היא שינתה את דעתה כיוון שראתה את הסיכוי, ולא רצתה שהוא יצא מחייה. ותאמינו או לא, אבל הקשר אכן הפך לאהבה גדולה. לא ניתן היה להפריד בין השניים, והשנה הם חגגו שלוש שנים לחתונתם.

אם נחזור לתגובתו של ר' בתחילת הכתבה, אולי עכשיו יהיה לנו יותר קל לקבל אותה ואפילו לחבק אותה. נבין שידיד הוא לעיתים קרובות לא פחות ממחזר עם סבלנות, ואם רק ניתן לו ולעצמנו הזדמנות אמיתית לפני שסבלנותו תפקע - נוכל לזכות באהבת אמת על כל המשתמע ממנה. 

חשוב שנבין שבני זוג אמורים להיות נכונים אחד לשני, לאו דווקא מתאימים. ואם נבין זאת, יהיה לנו קל יותר לתת סיכוי גם למה שלא נראה לנו אפשרי. יהיה לנו קל יותר לקבל את הטוב הזה שמקיש על דלתנו, ולפתוח לו את הדלת.

אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק שלנו

הכותבת היא אשת תוכן במדיה הדיגיטלית ומחוצה לה