גן עדן בתחת הסקנדינבי שלי
זאת מדינת רווחה אמיתית, יש בה המון ירוק ומלא מים, היא במצב כלכלי שהלוואי עלינו - אבל אולה ג' אוצ'ילן עזב את נורווגיה לטובת המדבר שלנו בהזדמנות הראשונה. אוטופיה סוציאל-דמוקרטית? תעשו לו טובה. מבחינתו, כל מה שהוא השאיר מאחור זה אומה עם נטייה מוגזמת לקונפורמיזם וחיבה חשודה לפיצה קפואה
אם תשאל ישראלי מה הוא יודע על נורווגיה, התשובה שלו תמיד תהיה אחת משתיים. "זאת הבירה של שוודיה, לא?", או "שמעתי שממש יפה שם ושהמשכורות וההטבות הסוציאליות מדהימות". התשובה הראשונה היא כישלון של מערכת החינוך הישראלית; השנייה היא הצלחה של מערכת התעמולה הנורווגית.
עוד כתבות מבית בלייזר:
- לילה לבן, כסף אפור - אמיר זוהר
כן, ממשלת נורווגיה אוהבת להציג את המדינה כנערת הפוסטר של הדמוקרטיות הסוציאליסטיות. אלא שמתחת למעטה דק של הטבות כמו חופשה שנתית בת חמישה שבועות, תשעה חודשי חופשת לידה, שלושה חודשי חופשת לידה לאבות, גני ילדים חינם, חינוך מסובסד, אבטלה שואפת לאפס ושכר מינימום ששווה לכ-45 שקלים בשעה - בסדר, אז זה מעטה די עבה - מתנהלת מדינה שחיה בפחד. הפחד שיסתכלו עליה מוזר.
ההטבות הכלכליות והטבע המופלא שמציעה נורווגיה אולי הופכים אותה למקום מושך, אבל במבט מעמיק יותר מתגלה אוטוקרטיה שנאכפת בידי העם. חברה שבה השונה אינו נסבל, וחוסר סובלנות אינו חוקי. מקום שבו אנשים מעדיפים לפתור בעיות בדיבורים, מעדיפים לדבר רק כשהם שיכורים, וכשהם שיכורים מעדיפים ללכת מכות. מדינה שנתפסת כשוחרת שלום, ומדורגת שישית בעולם בשווי הנשק שהיא מייצאת. קהילה שמייצרת 98% מהחשמל שלה במפעלים הידרואלקטריים, אבל תומכת בציד לווייתנים. ארץ שמתגאה הרבה יותר מדי בהמצאת מהדק הנייר, ואפילו זה שקר לאומי להעלאת המורל. עם שמאמין כי האולימפיאדה האמיתית נערכת בחורף.
אני לא יודע את סודות הקיום - למרות שאם אתם מוכנים לשלם, אני מוכן להמציא משהו - אבל אני כן יודע שהפעולה הראשונה בקיום האישי שלי, מיד כשגיליתי שנולדתי בנורווגיה, הייתה לנסות לתלות את עצמי מחבל הטבור. זאת עובדה. עובדה נוספת היא שאת 20 השנים הבאות ביליתי בצער על כך שנכשלתי.
אבל איך, תשאלו, איך יכול להיות שכל-כך רע שם? הרי האו"ם מדרג שוב ושוב את נורווגיה כמדינה שמציעה לאזרחיה את איכות החיים הגבוהה בעולם. ובכן, התשובה לשאלה מה רע נחלקת לשניים: המדינה, והאזרחים.
על כתפי סוציופתים
משחר ההיסטוריה של נורווגיה הצטיינו הנורווגים בלהתרחק ממנה כמו מאש. אין הרבה מאיתנו - קצת פחות מחמישה מיליון איש הופכים אותנו למדינה ה-118 בעולם מבחינת כמות התושבים - ועדיין, נורווגי היה הראשון שהגיע לקוטב הצפוני וגם לדרומי, וב-980 לספירה הפך ויקינגי בשם לאיב אריקסון לאירופי הראשון שהגיע לאמריקה. הוא אפילו הביא איתו בחזרה כמה ילידים אמריקאים, כך שילידים אמריקאים גילו את אירופה 400 שנה לפני שקולומבוס גילה את אמריקה. זאת רק אחת מאינספור הוכחות לכך שהאיטלקים הם המתלהבים מעצמם הכי גדולים בעולם.
לנורווגים יש מוניטין של אנשים קרים וחסרי רגש, ולא לחינם זכינו בתדמית הזאת. בגירסת ההפוך-על-הפוך של 50 המילים שהאסקימואים המציאו כדי לתאר שלג, בנורווגית אין אפילו מילה טובה אחת שפירושה "אוהב". יש רק שתי מילים גרועות: glad i, שפירושה "אכפת לי ממך", ו-elske, שפירושה "אני אוהב אותך כל-כך שאני רוצה לדפוק אותך חזק בין השיחים". אנחנו לא נהנים לומר את אף אחת מהן. באופן אישי, אמרתי בפעם הראשונה לאימא שלי שאני אוהב אותה רק לפני כחודש. השתמשתי ב-glad i, שלא באמת יכולה להביע עד כמה אני אוהב אותה, אבל לפחות לא מביעה רצון לדפוק אותה בין השיחים.
אם כבר מדברים על זה, אז אני יודע גם לתת קרדיט כשמגיע: נורווגיה היא גן עדן של סטוצים ללילה אחד, וזה די נהדר. הסיבה לכך כמובן היא שאף אחד בנורווגיה לא רוצה לדבר עם מישהו יומיים רצוף. זה גם תמריץ טוב מבחינתכם לשים לב לכל פרט במאמר הזה, כי הוא מלא בחומר שתוכלו לדבר עליו אם תיתקלו בנערה נורווגית.
אגב דברים רעים שאפשר לספר על המדינה עם רמת החיים הגבוהה בעולם, חשוב להבין את הגניוס הנורווגי. כדי לעשות את זה צריך ללכת אחורה ל-1349, השנה שבה - כמעט בוודאות לא באשמת היהודים - פרצה מגפת הדֶבֶר (ברצינות, אנחנו לא מאשימים את היהודים. בדיוק כמו עם ה-11 בספטמבר). המוות השחור היה אחת המגפות האיומות ביותר בהיסטוריה האנושית. הוא מחק חצי מאוכלוסיית אירופה, ועד 90% מאוכלוסיית נורווגיה.
באופן טבעי, הטיפוסים החברותיים הם הראשונים שאוכלים אותה כשמתפשטת מחלה מידבקת - לשמחתם הרבה של כל האחרים, פוקדי מועדוני הלילה הם הראשונים ללכת - ומכאן שכל הנורווגים בני זמננו הם צאצאים של בני אדם שלא ניהלו שום אינטרקציה אנושית כשהמגפה השתוללה. מתבודדים ונזירים, שוכני מערות ושחקני "וורלד אוף וורקראפט".
עשרת האחוזים ששרדו חיו ביערות, קילומטרים על גבי קילומטרים מהשכן הקרוב ביותר. חבריהם הטובים ביותר היו עצי אורן וסלעים. התוצאה היא שכיום, כמעט 700 שנה אחרי פרוץ המגפה, נורווגיה היא התקווה הגדולה ביותר של המדע למציאת הגן שאחראי לבדידות.
אחרי מותם של 90% החברותיים, הנותרים חגגו את הישרדותם עם כל עץ וסלע שהכירו. וכמו במסיבת משרד מודרנית, זה נגמר בהמון שיכורים ובאיזה מישהו שנעלם במטבחון כדי לקבל פינוק מסלע צעיר. זה היה אושר עילאי. רק שאפילו עם אוכלוסייה כל-כך דלילה, חיי החברה מוצאים דרך לכפות את עצמם. כמות התושבים גדלה בהדרגה עד שלנורווגים לא הייתה ברירה אלא לחזור ולדבר עם נורווגים אחרים. הם לא אהבו את זה. לא את הדיבור, לא את ההקשבה, ולא שום דבר שקשור בזה. אבא שלי כועס עד היום על כך שמחלון הקומה השנייה ניתן לראות ממרחק את הבית של השכנים.
תמיד עלולה לפרוץ שיחה
כדי לגבור על הכשל המולד שלהם בתקשורת בין-אישית, הנורווגים פיתחו מערכת לא כתובה אך לא הגיונית של כללים: לעולם אל תשאל אף אחד שום דבר. אל תעלה שום נושא אלא אם מישהו שאל אותך לגביו. ומה שלא יהיה, אל תחמיא לעצמך. אם אתה נורווגי, יש רק דרך אחת להתרברב בהישגיך באופן שנחשב למקובל מבחינה חברתית: אם מישהו אחר מדבר על כך שהוא מתקשה במשהו, אתה רשאי לספר לו בטון מתנשא איך התמודדת בקלות עם מצב דומה, אך גרוע בהרבה. לחלופין, אתה מוזמן לחכות להלוויה שלך ולקוות שמישהו יגיד עליך משהו נחמד.
הנורווגים לא השתנו הרבה מאז שתוכנתו הקודים החברתיים האלה, כי לא הרבה קרה בנורווגיה מאז שה-90% החביבים התפגרו. הדנים שלטו עלינו במשך כמה מאות שנים, עניין שמעטים הבחינו בו מכיוון שאיש לא רצה לדבר על זה. ב-1812 הפסידה אותנו דנמרק לשוודיה, אחרי שהראשונה הימרה על הסוס הלא נכון במלחמות נפוליאון. וכמו רוב הדברים שמבוססים על הימורים, זה לא החזיק מעמד: שוודיה הבינה שאנחנו לא שווים הרבה, ושיחררה אותנו לחופשי.
ב-1905 היינו לבד ובלי אגורה, כמו זונת רחוב. נורווגיה הייתה אחת המדינות העניות ביותר באירופה, אבל שלא כמו הזונה מהמשל, הסיפור שלה לא נגמר בתעלת שופכין - כי בעודה זוחלת שם, ב-1969, היא מצאה חמישה טריליון ליטר של נפט. זה המספר האמיתי.
אפילו עם ההון הפתאומי והעצום, התקופה המודרנית הייתה קשה לנורווגים. אופנות חדשות הגיעו מהיבשת, ואנשים החלו לנשק זה את זה על הלחיים. אבל לא כל האנשים. מה אם נישקת על הלחי מישהו שלא אוהב דברים כאלה? מה אם לא נישקת והוא נעלב? התודעה הנורווגית לא בנויה להתמודד עם סוגיות כאלה.
הנה קונפליקט חברתי נורווגי קלאסי: אתה הולך למסיבה, פוגש מישהו חדש, ואז רואה אותו ברחוב כעבור כמה ימים ולא יודע אם להגיד שלום או לא. התנכרות עלולה לפגוע בו, אבל אתה גם לא רוצה לכפות את עצמך. מה אם הוא לא רוצה לדבר איתך? מה אם הוא בכלל לא זוכר אותך? חד-משמעית, השכל הישר אומר שעליך להתנהג כאילו לא ראית אותו. פעם קפצתי מאחורי שיח בפארק תוך שאני גורר אחרי את החברה שלי, כדי להימנע מהיתקלות עם מכר שלא היה לי משהו קונקרטי להגיד לו. נורווגים יוצרים חברויות לאט, אם בכלל.
בניסיון להבין טוב יותר את העם, הממשלה הנורווגית בראשות קייל מגנה בונדביק, עשתה את מה שממשלות עושות הכי טוב וייסדה ועדה. קראו לה "מועצת הערכים", והוטל עליה לגלות מה יגרום לנורווגי הממוצע לחוות תחושה של אושר. המועצה הורכבה מכ-30 ידוענים, הוגי דעות, אנשי כמורה ופסיכיאטרים שאכלו לובסטרים והשתכרו בעודם דנים בפילוסופיה. המסקנה בתום שלוש שנות דיונים בתקציב של מיליונים? אושר זה כשמשלמים לך בשביל לאכול לובסטרים, לשתות יין טוב ולשהות במלונות יוקרה. כמו כן, כסף זה לא הכל בחיים.
אותו ראש ממשלה - מר בונדביק ממפלגת העם הנוצרית, שכיהן בין השנים 1997 ל-2005 - הוא משרת הציבור הבכיר ביותר בהיסטוריה שהודה במהלך כהונתו כי הוא לוקה בהפרעה נפשית. הוא סבל מדיכאון אחרי שפוליטיקאים אחרים הריצו צחוקים על המועצה שלו. בונדביק במקרה היה גם כומר, מה שהפך את נורווגיה בשנות כהונתו לאחת משתי המדינות היחידות בעולם שבראשן עמד איש דת. השנייה הייתה איראן.
רבים מכם חושבים בוודאי שהחברה הקפוצה הזאת היא מה שייצר את רוצח ההמונים אנדרס בהרינג בריביק, אבל אני לא יודע אם אפשר להאשים חברה שלמה בפעולה של פסיכופת בודד, מה גם שיש לנו אמרה הגורסת ש"להיות טוב זה נורווגי טיפוסי" (נורווגיה היא מהדברים היחידים שמקובל להתרברב בהם בנורווגיה). כך או כך, הנורווגים מחזיקים בכמות מדהימה של שיאי עולם בספורט חורף, ועכשיו אנחנו מחזיקים גם בשיא ההספק למסע רצח.
מלצר, יש לי שערה בראש של הכבשה
נורווגים לא אוהבים להתלונן, והם סולדים אפילו יותר מאנשים אחרים שמתלוננים. לפני שעזבתי את מולדתי לא החזרתי מעולם מנה במסעדה, לא ביקשתי להחליף פריט ביגוד בחנות ולא מחיתי על ציון בבית הספר. מהצד החיובי ייאמר שאף אחת לא אמרה לי שאני גרוע במיטה, ואף אחד לא שאל אותי למה לקח לי שנה לענות לאימייל או צעק עלי שלקחתי את משולש הפיצה האחרון. הדחקת עוגמות נפש כאלה יכולה להפוך אנשים לפסיביים-אגרסיביים באופן קיצוני, אבל זאת לא בעיה גדולה בנורווגיה, מכיוון שאף אחד לא מתעניין מספיק באנשים אחרים בשביל להבחין באגרסיות שלהם.
בחג המולד האחרון הייתי בביקור מולדת והחלטתי ללכת לאכול פיצה. כדי להבין את הדקויות של הסיפור, חשוב לזכור שהפיצריות בנורווגיה הן כמעט מסעדות פאר, עם עיצוב פנים וגינונים של כוכב מישלן. בתפריט של הפיצרייה הספציפית שאני מדבר עליה היו שני פריטים שגם הם הכרחיים להבנת הסיפור: מרגריטה (בתג-מחיר שווה ערך ל-150 שקלים), ורשימת תוספות שכללה שרימפס (35 שקלים לתוספת). לי זה הסתדר, כי מה שרציתי היה פיצה עם שרימפס, אז ביקשתי מרגריטה עם שרימפס. המלצר הביט בי בעיניים פעורות, ולבסוף מצא את היכולת לומר: "אתה לא יכול לעשות את זה. אתה יכול להוסיף תוספות רק לפיצה שכבר יש לה תוספות".
ניסיתי, ללא הצלחה, להבין את הלוגיקה בכשל הזה. פרט למרגריטה הוגשו כל הפיצות האחרות עם חמש תוספות, שאף אחת מהן לא באמת משתלבת עם שרימפס. באופן מנומס הסבתי את תשומת ליבו של המלצר לכך שאין בזה שום היגיון.
על כך הוא ענה, "ודאי שיש בזה היגיון. זה החוק של המסעדה".
על כך עניתי, "אבל החוק הזה נטול היגיון. אני בסך הכל רוצה פיצה רק עם שרימפס".
על כך הוא ענה, "אתה יכול לבחור מהתפריט פיצת חמש תוספות עם שרימפס, ואנחנו יכולים לא לשים עליה כלום חוץ מהשרימפס".
על כך עניתי, "אבל אני לא רוצה לשלם על חמש תוספות כשכל מה שאני רוצה זה קצת שרימפס!".
על כך הוא לא ענה, כי הראש שלו התפוצץ.
טוב, לקחתי קצת חירות יצירתית בסוף הסיפור הזה. מה שבאמת קרה זה שנעמדתי ועזבתי את המקום מול הלסתות השמוטות של שאר הלקוחות. אני מוכרח להודות שמבטי ההלם והתוכחה שלהם גרמו לי להתכווץ מעט מבפנים.
אם כבר נגענו במזון, כדאי שאומר מילה על המטבח הנורווגי. ובכן, הוא אחד הגרועים בעולם המתועש. כמובן שזאת שאלה של טעם, שנורווגים רבים לא ניחנו בו ולכן הם חיים בסדר גמור עם האוכל שלנו. עמוד התווך של הדיאטה הנורווגית הוא מזון מוכן מראש. רוב מה שאנחנו אוכלים מגיע בתוך שקית בצורת אבקה שמערבבים עם מים ליצירת מרק, נזיד, פירה, ג'לי, ופל, לזניה, ופחות או יותר כל דבר אחר. אה, ואנחנו גם מתים על פיצה קפואה: הנורווגים צורכים 48 מיליון פיצות קפואות בשנה. אנחנו אוהבים אותן עד כדי כך שכמעט 5% מהנורווגים אוכלים פיצה קפואה בליל חג המולד, המועד החשוב ביותר בלוח השנה שלנו. עכשיו אתם מבינים למה הפיצריות שלנו הן היכלים?
אני מאמין שהגענו למצב הזה מפני שהבישול הנורווגי המסורתי הוא איום ונורא. התבלין היחיד שהיה זמין לאדם הפשוט עד לפני כ-40 שנה היה מלח, והוא נותר הבסיס של מאכלים נורווגיים רבים עד היום. שני המרכיבים הנפוצים הנוספים הם דגים ותפוחי אדמה. לפני שני דורות בלבד הייתה נורווגיה ענייה כל כך שתושביה אכלו דג ותפוח אדמה ביום אחד, ותפוח אדמה ודג למחרת.
בניסיון להפוך את האוכל שלהם לקצת יותר מעניין מצאו אבותי דרכים ייחודיות להכנת המצרכים הבסיסיים שעמדו לרשותם. למשל ראקפיסק, דג מלוח שהושאר בדלי למשך שמונה שבועות כדי "להתבגר". במועדים המיוחדים שבהם אכלו בשר וידאו הנורווגים שייעשה שימוש בכל חלק של החיה, מה שהוביל להמצאת המנה "ראש כבשה מאודה".
ותלבש סוודר מעל הסוודר הזה
אם יש דבר גרוע יותר מהאוכל, זה מזג האוויר. כשאתם חושבים על נורווגיה, ברור שאתם חושבים על קור. אבל לא בטוח שאתם מבינים את המשמעות של קור. לשם המחשה, אני כותב את השורות האלה כשבחוץ חורף ישראלי של 12 מעלות. בואו נעגל את זה ל-0; אני בטוח שכולכם חוויתם 0 מעלות, ויודעים שזה די קר. יודעים מה, בואו נלך עוד קצת. 10-. הכפור מחלחל לתוך העצמות שלך, אבל זה עדיין לא נורא מדי. ב-20- זה כבר מתחיל להיות ממש לא נעים: העור מתחיל לצרוב ברגע שהוא נחשף, ואם תיגע במתכת תרגיש כאילו נגעת בתנור רותח.
מינוס 30. זה המקום שבו העסק מתחיל להיות מעניין. אם תצחצח שיניים וקצת מים ישפריצו על המראה, הם יהפכו לקרח מיד עם המפגש בזכוכית. אם תעמוד דום, סופך לקפוא למוות בלי קשר למספר השכבות שעוטפות אותך. מינוס 44. מזג האוויר הקר ביותר שחוויתי. לא משנה מה אתה לובש, אתה יכול מילולית - אני מבין את ההבדל בין "בהשאלה" לבין "מילולית", ואני מתכוון מילולית - להרגיש את החום נשאב מתוך הגוף שלך כאילו נשמתך מנסה לפרוח. תסיר את הכפפות, ותוך שתי דקות תסבול מכוויית קור חמורה. אם תירק בקשת גבוהה, המוכטה שלך תייצר "קלינק" משביע רצון כשהיא תנחת. קר, זה מה שאני אומר. כאן הניסיון האישי שלי מסתיים, אבל השיא השלילי של מעלות בנורווגיה? 51.4.
למרות הכל, קרה קיצונית היא לא הדבר הכי גרוע במזג האוויר הנורווגי. גרועים יותר העננות האפורה לאורך כל השנה, והגשם והרוח שמפגיזים תדיר את כל החוף במדינה ש-90% ממנה הם חוף. מטריות הן חסרות תועלת בגלל פרצי הרוח שגורמים לכך שהגשם יורד הצידה; הטמפרטורה משתנה, אבל רוב הזמן בטווח שבין חמש ל-10 מעלות. אני גדלתי בחוף המערבי, ויצא לי לחוות 85 ימים רצופים של גשם וקיצים שלמים שבהם המחוג לא טיפס מעל 20 מעלות. אפשר לומר שרטוב, קר ואומלל זה סיכום הגון של נעורי.
גם השמש מתנהגת מוזר כשאתה הרחק בצפון. או שהיא שם כל הזמן, או שבכלל לא. באמצע הקיץ היא לא שוקעת; אנחנו קוראים לזה "שמש חצות", וזה מסתדר נהדר עם הנטייה שלנו לסטוצים בהנחה שלא יורד גשם בקיץ, מה שאכן קורה אחת לחמש שנים. לרוע המזל זה לא מפצה על החורף, שבו נורווגיה שורה בחשכה מוחלטת. אוקיי, אני מגזים: היא נשברת לשעה או לשעתיים של דמדומים בסביבות הצהריים.
אם אף אחד לא רוצה להתחלף עם מזג האוויר של נורווגיה, הרי שההפך הוא הנכון לגבי הכלכלה שלה. בעיקר היום, כששאר העולם נאבק במיתון אכזרי, והיא מסתדרת טוב לפחות כמו בעבר. ולמה היא מסתדרת כל-כך טוב? הנפט עוזר, זה ברור: נפט וגז מהווים ביחד יותר מ-20% מהתמ"ג, ומעמידים את כלכלת המדינה במצב של רווח.
הרווח הזה מתועל לקרן הפנסיה של המדינה, שהיא הגדולה בעולם: אחזקותיה שוות ל-2.6 טריליון שקל. אחרי שבורסות העולם התרסקו במשבר הפיננסי האחרון, הקרן יישמה כלל מהמדריך היהודי לשליטה עולמית וקנתה באגרסיביות מניות במחירי מציאה. כתוצאה מכך שולט היום שר האוצר הנורווגי ביותר מ-1% מכלל המניות הנסחרות ציבורית ברחבי תבל.
הסבר נוסף לכך שנורווגיה מסתדרת כל כך טוב הוא שאנחנו דמוקרטיה סוציאליסטית. בעצם תנו לי לנסח מחדש: אנחנו הדמוקרטיה הסוציאליסטית. היחידה שבאמת עובדת. במונחים של אחוזים מהתמ"ג, נורווגיה משקיעה במגזר הפרטי יותר מכל מדינה אחרת בעולם. המיסים גבוהים, אבל כמו שכבר אמרתי, הטבות יש הרבה. אם תשאלו אותי, הדמוקרטיה הסוציאליסטית עובדת היטב מכיוון שהיא מדברת ללב-ליבו של הנורווגי עצמו: כמו שהיא רוצה שכולם יהיו שווים ככה הוא לא מצדד בשחצנים, במתלהבים מעצמם ובאנשים שחותכים תורים.
המדינה זה אתם
אף אחד לא צריך להיות טוב יותר מאף אחד אחר. זה תקציר הפילוסופיה הנורווגית, והערכים האלה כל-כך מושרשים שנוצרת תודעה משותפת כמו בקן נמלים. דיקטטורה של הרוב. אם כולם מסכימים שכולם צריכים להיות אותו דבר, קשה להיות ההוא שמתבלט. אם עובר חוק שמחייב את כולם ללבוש אפודים זוהרים כשהם מסתובבים בחוץ אחרי החשכה, אתה יכול לסמוך על זה שכולם ילבשו אפודים זוהרים. זה גורם לנורווגיה להיראות בלילה, שזה 24 שעות ביממה במהלך החורף, כמו חברה עתידנית שבה כולם חנונים.
לעשות מה שכולם עושים הוא ציווי פנימי שקיים עמוק בתוך כל נורווגי. אולי ראיתם את זה לאחרונה בחדשות הלילה של ערוץ 10: מספר חברות נורווגיות החליטו למדוד את משך הזמן שהעובדים מבלים בשירותים, כי אף אחד לא אמור להיות בשירותים יותר ממישהו אחר. היוצאות מן הכלל הן עובדות בזמן המחזור החודשי: להן מחולקים צמידים מיוחדים המעידים שמותר להן לקחת לעצמן יותר זמן שירותים בלי שעמיתיהם יפתחו כלפיהן רגשות טינה בגלל ההפסקות הארוכות.
כילד הפנמתי את עיקרון האחידות דרך שידורי ה-NRK - גוף השידור הלאומי, ועד שנות ה-90 גם זכיין הטלוויזיה והרדיו היחיד במדינה. לוח השידורים של הגוף הזה, שעל רשעותו המובנית ניתן ללמוד מכך ששמו מורכב משלושה עיצורים קשים, התמקד בקידום התרבות הסוציאליסטית. כילד נורווגי צמא לבידור הייתי הבעלים הגאה של קלטת וידאו עם ארבעה קטעי אנימציה ששודרו שם בימים מתירניים: קטע פרסומי של דיסני שהם קיבלו בחינם והיו מראים כל חג מולד, חציו השני של פרק מהסדרה "מר קו", סרטון על קרטהק החפרפרת שמוחה על בירוא יערות, ולבסוף סרט קצר.
הוא תיאר חברה מושלמת שבה כולם היו הבעלים של הכל, העובדים היו בשליטה על אמצעי הייצור, והם שרפו את כל המפתחות במדינה במדורת ענק מכיוון שלא היה עוד צורך לנעול שום דבר. צפיתי בקלטת הזאת אלפי פעמים, ועד היום אני מודאג לגבי בירוא יערות, סקרן לגבי מה שקורה בחצי הראשון של "מר קו", ואנוס לגשת לבתים של אנשים אחרים ולקחת את הדברים שלהם.
אז הנורווגים רק רוצים שכל אזרחי המדינה יהיו אותו דבר, אבל באופן פרדוקסלי הם גם רוצים שנורווגיה תהיה שונה מכל מדינה אחרת. זאת הסיבה העיקרית לכך שהצבענו נגד ההצטרפות לאיחוד האירופי: כל המדינות האחרות הצביעו כן, אז אנחנו היינו מוכרחים להצביע לא בשביל לעשות דווקא. וכדי לעשות עוד יותר דווקא, נורווגיה עומדת היום בתקנים של האיחוד האירופי יותר מכל מדינה אחרת למרות שהיא בכלל לא חברה באיחוד. הראינו להם מה זה.
קשה לבוא בטענות למדינה שיכולה להרשות לעצמה להיות סנובית כלפי האיחוד האירופי, ואני בהחלט לא מנסה לומר שנולדתי במקום נורא באופן אבסולוטי. נראה שרוב הנורווגים מחבבים אותה; אנחנו ללא ספק עם פטריוטי, ולא לגמרי ללא סיבה. הרי הדברים הטובים בנורווגיה הם ממש נהדרים. איזה ישראלי לא יקפוץ על חמישה שבועות חופשה בשנה? אבל יש צד אחר למטבע הזה.
בשבילי, לחיות שם היה סיוט אחד ארוך מלידה ועד שהצלחתי לברוח בגיל 20. אני לא מיוחד במיוחד, אבל אני די מוזר בשביל נורווגי: רציתי חברים, רציתי לומר מה אני חושב. אלה דברים שקשה להשיג כשהילד הכי קרוב גר במרחק שני קילומטרים מחלון הקומה השנייה. אבל אם לא אכפת לך לאכול מזון שמקורו בשקית, ואתה אוהב קור ורטיבות ולהיות בודד, אז אולי נורווגיה היא בכל זאת גן עדן.
לפנייה לכתב/ת 
