יהדות אתיופיה: מנהרת הזמן לימי בית שני

מוצאם של יהודי אתיופיה לוטה בערפל. האגדה מספרת שלאחר המפגש ההיסטורי בין שלמה ומלכת שבא, ביקשה המלכה היריון כמתנת פרידה מהמלך - ומזה נולד מנילק, שיצא כנער בוגר מאתיופיה לירושלים כדי לפגוש את אביו וחזר לארצו עם משלחת גדולה מירושלים, שהייתה גרעין המוצא של היהודים.

על אף שלאגדה זו רמזים קלים בכתוב, נוטים זקני העדה לבטלה ואינם רואים בה את מוצא העדה. סביר יותר שיהודי אתיופיה הם שרידי יהדות מצרים בימי בית שני, ואולי צאצאי שבט דן שהקדים לצאת לגלות, או צאצאי שבויים יהודים שנמכרו לעבדות. כך או כך, ברמה השטוחה של צפון מערב אתיופיה סביב אגם טאנה, סמוך למוצא הנילוס הכחול, התפתחה בעבר העתיק קהילה יהודית ייחודית, שהייתה מנותקת לחלוטין ממרכזי העולם היהודי עד אמצע המאה ה-19.

נזירים יהודים

לאורך תקופות ארוכות סבלו בני העדה מרדיפות קשות, בעיקר מצד הנצרות האתיופית, שנקבעה כדת הרשמית באתיופיה כבר במאה הרביעית. בין המאות ה-14 וה-16, עקב התגברות הרדיפות, קרמה עור וגידים "מהפכת הנזירים": אליטות מבני העדה, חלקם גרים (נוצרים לשעבר) פרשו מחיי משפחה, בדרך כלל לאחר פטירת נשותיהם, והקדישו חייהם לעבודת ה' ולתיקון המידות. הם גרו במקומות מבודדים, התקיימו ממתנות העדה ומחקלאות זעירה, הירבו לצום ועסקו יום ולילה בתורה ובתפילה. הבולט שבהם הוא אבא צברה, שחיבר כנראה את הספר תאזאזה סנבת = מצוות השבת.

ספר תאזאזה סנבת(באדיבות בית התפוצות)

ה"נזירים" הפכו להיות מופת רוחני ומוסרי לבני העדה, שמם נישא בגאון וביראת כבוד, והם חיזקו וליכדו את בני העדה סביב ערכים ומסירות נפש לשמירת מצוות התורה.

במהלך הדורות דבקו בעדה שמות גנאי רבים. המוּכָּר שבהם הוא "פלאשה" מלשון פולש חסר קרקע. הקיסר הנוצרי איצחאק (1413–1430) גזר על כל נתיניו: "מי שייטבל כנוצרי יוכל לרשת את אדמת אביו, מי שלא יעשה כן יהיה לפלאסי". בהתאם למדיניות זו, הפכו בני העדה במהלך המאה ה-16 וה-17 לאריסים על אדמתם, רועי צאן או בעלי מלאכה: קדרים, נפחים, אורגים ובונים. שינוי זה דחק אותם לשולי החברה.

עבודת הנפחים(באדיבות בית התפוצות)

העיסוק בנפחות וקדרות מחייב שליטה באש, והדבר נתפס בעיני שכניהם כסוג של כישוף. הנוצרים ייחסו לביתא ישראל כוחות מאגיים ועין הרע, ולא נחה דעתם עד שהדביקו להם את הכינוי "בּוּדָה" - אדם המתחפש בלילה לצבוע ומוצץ דמם של תינוקות בשנתם. תקצר היריעה מלפרט את מגוון שמות הגנאי והכזב להם "זכו" בני העדה, שמסבירים את רגישותם הרבה לנושא. השם המכבד והאהוב על יהודי אתיופיה הוא "ביתא ישראל" - שם המדגיש את היותם בשר מבשרו של עם ישראל.

ד"ש מהעבר

המפגש הראשון של בני העדה עם העולם היהודי היה בשנת 1867, במסעו של יוסף הלוי לאתיופיה. בתחילת המפגש לא האמינו ליוסף הלוי שיהודי הוא. הם סברו שאין בנמצא יהודים לבנים. רק כשהזכיר באקראי, תוך כדי תיאור מסעו, את שמה של ירושלים, החלו עינהם זולגות דמעות. הם התרגשו עד מאוד לפגוש אדם מירושלים. אחריו ביקר את העדה בשלושה מסעות ארוכים, יעקב פייטלוביץ. הוא האדם שפעל ללא לאות לחיבור העדה אל כלל העם היהודי ומדינת ישראל, ובזכותו הם היום כאן.

ליד בית הכנסת(באדיבות בית התפוצות)

מנהגי העדה והמסורת ההלכתית של "ביתא ישראל" נשמרה במשך דורות רבים כתורה שבעל-פה, פשוטו כמשמעו. ספרות המשנה והתלמוד והספרות הרבנית שבאה בעקבותיה אינה מוּכֶּרת לבני העדה כלל וכלל. בידיהם תנ"ך וספרים חיצוניים כנוסח תרגום השבעים, המצוי בכנסייה האתיופית.

למעשה, מנהג העדה המקורי מקיים זיקה ברורה לספרות ההלכתית של ימי הבית השני - התקופה הטרום חז"לית. במקרים רבים תואמות הלכותיהם את ספר היובלים, מגילות קומראן, פילון, יוספוס ומגוון מקורות שמשקפים הלכה ארצישראלית קדומה. למעשה שימרו בני העדה הלכה קדומה ומחמירה. הלכה כיתתית, שחז"ל התנגדו לה מכל וכל ופעלו במרץ רב ובמגוון שיטות לעקרה מעם ישראל.

בית הנידה(באדיבות בית התפוצות)

כך למשל ב"ביתא ישראל" מקובל כי יש לסלק כל טמא וכל טומאה אל מחוץ למחנה, ולטבול לטהרה לאחר כל יחסי אישות - במים זורמים. כן קיימים איסורים מוחלטים על שימוש באש, קיום יחסי אישות או עריכת ברית מילה בשבת. ביום כיפורים שחל להיות בשבת מותרת טעימה קלה של לחם בדבש.

בפסח נוהגים בעדה להקריב קורבן פסח, להזות מדמו על משקוף המֶסְגיד, ללוות

את תפילות החג בכלי נגינה ולאסור אכילת גבינה - שהרי הגבינה היא חלב שהחמיץ. כמו כן חששו להחמצה של כל תבשיל, ולכן בפסח הקפידו לבשל מידי יום את תבשילי היום ולא לשמור תבשיל כלשהו (ירקות, בשר, דגים וכו') ליום המחרת, מחשש החמצה.

היכרות מעמיקה עם מנהגי ההלכה בעדה האתיופית היא מעין מוזיאון חי של ההלכה הקדומה בישראל, המאפשרת הצצה נדירה לניצחונם המוחץ של הפרושים (חז"ל) במאבקם העיקש נגד שיטות הלכתיות מחמירות שרווחו בקרב כיתות בית שני.

• הכותב מרצה בקורס "מעבר לסמבטיון – על קהילות נידחות", הנערך במרכז הרצוג ללימודי יהדות , השייך לרשת בתי המדרש בישראל .
  

• בכתבה הבאה: שניים סינים עם חומש גדול