שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כמו כריסטמס: איך הפך פסח לחג המתנות?
    חג החירות החילוני הפך מזמן לחג ההשתעבדות מרצון לתרבות צרכנית מגעילה, לאורגיה של רכישת מזון ומתנות. העבד הזה אינו רוצה להבין, הוא רוצה לקנות. הוא רוצה ליצור עבור ילדיו ועבור היושבים סביב שולחן הסדר חוויה מרוככת של כריסטמס

    פסח הוא חג האביב, חג החירות? מה פתאום: זוהי שעתן היפה של הוואזות הכעורות והיקרות, הבשמים המפונפנים, סירי ההיי-טק והגאדג'טים שעוד מעט יתקלקלו, אחרי שממילא לא היה בהם צורך. פסח חילוני מודרני הוא, למרבה הצער, חג-קניית-המתנות הגדול ביותר בלוח השנה העברי.

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    "תפרו, תפרו לי בגד עם כיסים/ מילאו, מילאו כיסי באגוזים", היה הטף נוהג לשיר בימים תמימים מאלה. לפני יובל בערך, ילדים חילונים ידעו שעם בוא החג יקבלו בגדים חדשים, אבל לא רק לשם הצטעצעות ליד שולחן הסדר, אלא בעיקר בגלל שהארונות סודרו מחדש והתגלה שהילדים גדלו מאוד, ברוך השם, והם ממש זקוקים לחידוש הגרדרובה.

     

    במקביל, גילו ועדי עובדים שגם הגדולים זקוקים למשהו – בעיקר בשל הוצאות החג הגדולות, בגינן המציא המוח היהודי הגאוני תלושי-שי וטוסטרים בקנייה מרוכזת ואחר כך, עם ביסוס מנהג המתנות והתרחבותו, כל דבר שמתחבר לחשמל, מרצד ומהבהב או עוצר בדיוטי פרי בדרך לנופשון באנטליה.

     

    חג המתנות

    אחרי הגילוי המרעיש הזה, ניעורו המפרסמים מתרדמת החורף שלהם והחליטו שפסח הוא בעצם חג הבשמים, אולי בגלל הפריחה והגפנים שהנצו סמדר, ואולי בגלל שצריך להיפטר מן המלאי. בהיותי מבקרת טלוויזיה, אני נחשפת, לצערי, ליותר מדי פרסומות – ובשבועות האחרונים צפיתי במאות מופעים של קידום מכירות לניחוחות, ערכות טיפוח ומכשירים של תעשיית היופי שאיכשהו אמורים להתקשר לחג, רק שעדיין לא הבנתי איך.

     

    וזה עוד כלום לעומת תעוקת המה-נביא-לסדר, כי הרי סדר חילוני רב-אורחים הוא בעצם תירוץ לערוך מין חג מולד שכזה, רק בלי עץ אשוח: בשנים האחרונות יצא לי להתארח בכמה וכמה סדרים חילוניים שבהם, טרם קריאת ההגדה בקיצור נמרץ, יושבי השולחן, גדולים כקטנים, היו עסוקים בקילוף עטיפות מרשרשות ממיני חפצים שאיש אינו זקוק להם באמת, אבל כולם מעמידים פנים שהם נורא שמחים בהם.

     

    בפעם הראשונה שבה נחשפתי למופע הזה ישבתי מבוישת ורציתי להתחבא היכנשהו, מפני שהפרתי את הקוד החברתי שלא היה מוכר לי קודם והבאתי תשורה רק למארחת, ופתאום התברר לי שכולם קונים מתנות לכולם. בדיוק כמו בפרסומת שמובילה עכשיו עדי אשכנזי, סוג של קונצנזוס למהות המיינסטרים, שבה היא משדלת אותנו לקנות את כל המתנות במקום אחד. ועוד לא אמרנו אף מילה על אפיקומנים, כן? מתנות הפסח החילוני שאינן מותנות בחיפוש חפץ כלשהו, באיזכור שנועד לקרב את הילדים להגדה, או בגילם של הנותנים והמקבלים.

     

    הילד החילוני שכיסיו מלאים באגוזים ולכן הוא שר "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא", הילד הזה מזמן הפך למבוגר שאינו יודע כיצד לרצות את ילדיו ונכדיו במגוון גדל והולך של תשורות יקרות שהפכו מחויבות המציאות. הילד הזה הוא כעת תואם-נוצרי לכל דבר, ביושבו מתחת לשולחן כשהוא משחק בחידוש שקילף מן העטיפה בעוד שהמבוגרים קוראים משהו לא ברור שנועד, על-פי השקפתם, להקנות קצת יהדות לילדים: כך נראה ליל הסדר החילוני, ויסלחו לי אחיי מן המחנה – הוא נראה רע מאוד.

     

    עבדים לצרכנות

    אורגיה של קניית מזון מלווה באורגיה של רכישת מתנות איננה חג חירות, היא ההפך הגמור: זהו שעבוד מרצון, זוהי הרכנת-גוו קולקטיבית תחת עולה של תרבות צרכנית מגעילה, שהייתה – אם זכור לכם – תרבותם המקורית של העבדים במצרים. זוכרים את הגעגועים של עם ישראל לסיר הבשר? זוכרים שליל הסדר אמור לסמל יציאה מכל זה אל המדבר, אל מקום שאין בו יותר מדי חפצים ואפילו לא אליל-צעצוע אחד, אבל יש בו אלוהים ויש בו הבטחה לחירות, אם רק יבינו העבדים את משמעותה?

     

    העבד החילוני המודרני אינו רוצה להבין. הוא רוצה לקנות. הוא רוצה ליצור עבור ילדיו ועבור היושבים סביב שולחן הסדר חוויה מרוככת של כריסטמס. אין לי ספק שעוד יבואו ימים בהם יישבו כולם תחת פסלון של משה בתיבה וימצאו לעצמם עץ מקומי לקישוט בנורות מהבהבות, וכך ירגישו מחוברים לעולם. בינתיים, החיבור הוא צרכני בלבד, אבל גם זה מנוגד לחלוטין לרוח החג היהודי.

     

    כי ברוח החג, מה שהיינו אמורים לעשות עם כל הכסף המבוזבז על חפצים טפשיים הוא לערוך שולחן לכל דכפין ולכל דצריך. לא להמשיך לקנות ולצקצק בלשוננו בערב, מול הטלוויזיה, כשבחדשות המונים

    צובאים על פתחי העמותות לחלוקת מזון ומיד אחר כך עוברים לפרסומות הבושם. מה שהיינו אמורים ללמוד הוא כיצד לברך על השפע בלי לעשות "שופוני", אלא על דרך של חלוקה עם הזולת. ומה שהיינו צריכים להפנים הוא, שבכל שנה יש להשתחרר מחדש מן העבדות להרגלים המנוונים של עצמנו, ולקבל את פני האביב הזה בנתינה, לא באריזת-מתנה.

     

    מבחינה זאת, הפסח החילוני הוא כשלון חרוץ. זהו חגם של עבדים. עבדים להרגלי הנוצרים, עבדים לצורך להתפאר ולהרשים, עבדים לקריצת קניידלעך מושלמים. נותר רק לשאול, מה בדיוק חוגגים בערב הזה ומדוע – או להתנער מן הקודקס החילוני החדש ולחזור אל הכתוב, וללמוד ממנו כיצד לפתוח בפני הזולת את הבית ואת הלב, לא את הארנק.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כמו כריסטמס: איך הפך פסח לחג המתנות?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אפיקומן. רוצים יותר גדול
    רוצים כריסטמס
    צילום: Index open
    מומלצים