"העדינות": קיטש בורגני בתחפושת
למרות הסיפור המלודרמטי השגרתי של "העדינות", האחים דוד וסטפן פואנקינוס מבקשים לטעון אותו ב"תוכן פילוסופי". לפחות ליהוקה של אודרי טוטו עוזר לחשוף את הזיוף
"העדינות" ("La délicatesse") הוא סרט על אובדן, ועל היכולת להתגבר עליו ולהתאהב שנית. העובדה שאודרי טוטו, לנצח "אמלי" בשבילכם, מופיעה בו בתפקיד הראשי, מעידה על כך שמדובר בקיטש בורגני יותר מאשר ביצירה בעלת מורכבות רגשית ועומק.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ולא שזה רע, כמובן. הסרט, שמבוסס על רב המכר מאת דויד פואנקינוס (ראה אור בעברית בהוצאת "כתר"), שגם כתב את התסריט וביים, ביחד עם אחיו סטפן, מנסה להיות אגדה רומנטית מרירה-מתוקה שרגעי הכאב והקסם שבה עשויים מחומר סינתטי. דברים דומים אפשר לומר גם על הספר, שמעטר את הסיפור בתובנות-עלק על החיים משולבות בפרטי טריוויה, חלקם מומצאים. אלה יוצרים את התחושה שמדובר ביצירה שהיא בה בעת אקסצנטרית ומספקת התבוננות לא שגרתית בבני אדם.
עוד אודרי
מסופר פה על נטלי (טוטו), מוכרת תוכניות בתיאטרון, אשר צדה את עינו של פרנסואה (פיו מארמאיי) בבית קפה פריזאי. לו רק תזמין מיץ משמשים במקום כוס הקפה המשומשת, מדווח לנו ב-voice over, תיתכן התפתחות רומנטית. בהשאלה, גם יוצרי הסרט סבורים איכשהו שהם לוגמים מיץ משמשים שעה שספליהם דווקא מכילים קפה נטול.
מכאן אנו מדלגים כמה שנים קדימה. פרנסואה ונטלי נישאים, ומתכננים הקמת משפחה. נטלי עצמה עובדת בתפקיד בכיר בסניף הצרפתי של איזו חברה שוודית, פשוט כי זה נשמע יוצא דופן. אבל אז, דווקא כשחייהם נדמים סוגים בשושנים, יוצא פרנסואה לריצת הבוקר שלו, ואתה יודע (בדיוק כפי ששום דמות קולנועית לא מעלה על דעתה), שנטלי שוב לא תראה אותו.
פרנסואה נדרס למוות, ונטלי מתחפרת ביגונה ובעבודה קשה. השנים חולפות. הבוס הנשוי שלה (ברונו טודסקיני) מנסה לחזר אחריה, אך היא מבהירה לו בכמה משפטים נחרצים שאין להם עתיד ביחד.
או-אז פוסע אל משרדה אחד מעמיתיה לעבודה, מרקוס (פרנסואה דמיאן) - שוודי כבד גוף ומקריח, לא צעיר במיוחד. ולפני שהוא מבין מה קורה, היא מנשקת אותו בלהט על שפתיו. זהו המקום שבו "העדינות" חורג מ"כללי" האגדות הרומנטיות מסוגו, שעל פיהן הנשיקה הזו היא שיאו של חיזור הדדי ולא ראשיתו.
מכאן והלאה עוקב הסרט אחר מערכת היחסים שמתפתחת בין השניים, שבה דווקא הגבר נוטל את הפוזיציה הנשית המסורתית של הססנות וחוסר ביטחון, בעוד האישה מעוצבת כדמות אסרטיבית ורציונלית. אכן, דומה שהכל בסרט הזה, ובספר שהוא מבוסס עליו, מבקש לשבור את כלליה המוכרים מדי של הדרמה הרומנטית, הקומית והסנטימנטלית.
למה להתחפש?
כל זה היה יכול להיות טוב ויפה אם לאחים פואנקינוס היתה איזושהי תובנה מעניינת במיוחד. אבל בניקוי מספר רגעים קומיים מוצלחים, רובם קשורים בדמותו הדובית של מרקוס, מדובר ביצירה טריוויאלית לגמרי.הספר שכתב האח דויד לפחות ניסה להסוות זאת באמצעות מעברים תכופים בין נקודות מבט ואבחנות שנונות לכאורה, שמהם הורכבו פרקיו הקצרים.
בהיעדר "פילוסופיה" מסוג זה בעיבוד הקולנועי, אנו נותרים עם שלד עלילתי בנאלי ומוכר, שקולף לחלוטין ממה שקוראי הרומן המצליח-מאוד עלולים בטעות לתפוס כ"מורכבוּת".
אך בל תטעו: "העדינות" אינו סרט פסול, רק מלאכותי. הוא כולל את כל אותם דימויים רומנטיים של פריז (מגדל אייפל הנוצץ בלילה בשלל אורות), שוודי אלן ב"חצות בפריז" לפחות השכיל להתייחס אליהם באירוניה מסוימת. חלקו החותם, שבו מגיעים נטלי ומרקוס אל בית סבתהּ בכפר, הוא עוד קלישאה מעייפת נוסח צרפת. אתר שמייצג פשטות, השלמה עם החיים, וגילוי של כל הטוב שבאדם. האחים פואנקינוס אף אינם בוחלים בקשישה המסורתית המצוידת בעצה יעילה לעתיד.
בעולמם, ממש כמו בעולמה המזויף של "אמלי", סיטואציות רגשיות טעונות מתורגמות לסדרה סתמית של ג'סטות (שהספר לפחות מנסה לעטוף אותן בהסברים מתוחכמים); צרפת השורשית, הבית בכפר דלעיל, היא המזור לכל חוליי הרגש; וההתמודדות עם המוות אינה אלא קיטש רומנטי שאינו שונה מזה שמספקים סרטים דביקים נוסח הוליווד. חבל רק ש"העדינות" מנסה להתחפש ליותר מזה.
