"בקתת הפחד": מפחיד כמה שזה מצחיק
הוא אולי מסווג כסרט אימה, אבל "בקתת הפחד" מנסה בעיקר להצחיק באמצעות כל קלישאות הז'אנר. רוב הזמן זה עובד, אבל חבל שלא השקיעו קצת יותר בחקירת החיבה שלנו לזוועות אלימות - נושא שעומד ברקע של הבדיחות
זה מתחיל כמעט ככה: חמישה חברי קולג', בתולה לכאורה (קריסטן קונולי), חתיך שרירי (כריס המסוורת') וחברתו הבלונדינית (אנה האצ'ינסון), חתיך חכם (ג'סי וויליאמס) וסטלן רב תובנות (פראן קרנץ) יוצאים לחופשה קצרה בבקתה מבודדת, לקצת שכרות, סמים קלים וסקס. מנחשים איך זה ממשיך? טוב מאוד, כי דרו גודארד, יוצר "בקתת הפחד" בונה על זה שאתם מכירים את הז'אנר.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
רק השם שלו (גם בתרגום וגם במקור) מזכיר כמה וכמה סרטים שמי שמחבב אימה ראה, כמו "Cabin Fever" של איליי רות' למשל, ואינספור נרטיבים של צעירים ביער עולים לראש. קצת לפני שהצופים מוכנסים אל עולם הצעירים הקלילים שמשהו נוראי חייב לקרות להם כמיטב המסורת, אנו פוגשים זוג קצת מוזר, שלכאורה לא מתיישב עם סוג הסרט שבאנו לראות.
אחרי כותרות פתיחה דרמטיות ומדממות, מבליחים ריצ'רד ג'נקינס ובראדלי וויטפורד כשני פקידים במשרד אפרורי ורחב ידיים. הם דנים במשמרת שמחכה להם ומקשקשים, עד ששם הסרט עולה על פניהם באדום מזעזע, כבר מחוות אימה ראשונה.
גודארד התחנך על ברכיו של ג'וס ווידון שגם כתב איתו את התסריט, ביו היתר ככותב בסדרת הקאלט "באפי" והספין אוף שלה, "אנג'ל". בנוסף, הוא כתב תחת ג'יי.ג'יי אברהמס ל"אבודים", וכתב את התסריט ל"קלוברפילד". כחובב מושכל של הז'אנר בעצמו, מעניין שבסרטו הראשון כבמאי, גודארד בחר לגלות לצופים משהו שיכול היה להישמר כפאנץ' מפתיע זמן מה.
הכל פתוח על השולחן
כבר מהדקות הראשונות של הסרט ברור שלא מדובר בסרט אימה קלאסי, כי מישהו עוקב אחרי הצעירים המבלים, מישהו עם כוונות רציניות והמון מסדרונות ואנשים בחליפות משרדיות.
לא נקלקל ונסביר למה עוקבים, אך עצם המעקב מבלי ידיעתם הופך במהירות את העובדה שהחבורה נראית כמו כל חבורה אחרת של צעירים שיכורים בסרטים מסוג זה למוצדקת מבחינת התסריט. בנוסף, המעקב מכתב את הסרט עם מוטיבים של מציצנות, פורנוגרפיה של אלימות והופכת את הצופים לעוקבים בעצמם.
בעוד הצעירים המבוהלים צריכים להתמודד עם תחושה הולכת וגוברת שמשהו לא בסדר, אנו צופים באחרים צופים בהם בעוד כולנו מחכים, כמיטב המסורת, לאיברים קטועים ומלא דם ותפלצים שיציפו את המסך, ואלו לא מאחרים להגיע. יציאתו של הסרט התעכבה כמעט שלוש שנים בגלל הקשיים הכלכליים של MGM ובגלל שהיה אמור לעבור המרה לתלת ממד, אך הוא נותר בדו ממד בסופו של דבר, וטוב שכך. הוא חשוך בחלקים רבים שלו והאפקטים עובדים היטב כמו שהם.
העלילה מתקדמת בזמן שהגיבורים מספרים בדיחות, בעיקר קרנץ הסטלן, על עצמם ועל הז'אנר. מדי כמה דקות מגיעה התייחסות לדמויות ותמות שונות, חלקן מצחיקות ממש, מאימה יפנית הכוללת המון ילדות צווחות, חלקן מיתולוגיות, קונספירטיביות או מז'אנר המד"ב השכן, שמגיעות כמו רשימת מכולת של כל הדברים שיכולים לחסל אותך בסרט אימה. מי שבקיא עלול למצוא את עצמו מדי פעם בתחושה כאילו הוא אוסף פוקימונים של זומבים ואנשי זאב, ולא עוקב אחר המתרחש.
בין הומור להורור
הניסיון לייצר נרטיב ששואל שאלות על הז'אנר עצמו ועל למה אנחנו כל כך נהנים לראות שוב ושוב התעללות ברוטלית בצעירים מוצלחים (החבר'ה בסרט חכמים למדי) הוא מעניין, אך לא מספק. בראיונות שנערכו עימו אמר גודארד שהוא ניסה להלך על קו דק בין אימה להומור ב"בקתת הפחד", אך נראה שבשלב מסוים הוא עבר כמעט לגמרי לצד ההומוריסטי המודע לעצמו, ו"שכח" לתבל את הסרט בעוד קצת רצינות.
זה לא בהכרח דבר רע, שכן "בקתת הפחד" מהווה בידור אירוני טוב שלא מחייב הכרה של כל מחווה קטנה כדי לעורר פרצי צחוק במקומות הנכונים. ג'נקינס וויטפורד שמוסיפים לו גוון נוסף של צפייה במפלצתיות מתרחשת בחדווה. תורמים לכך גם הופעות ביזאריות במיוחד כמו חד קרן רצחני, שמסיחים די בקלות את הדעת מהשאלות שהסרט מתיימר להעלות, ודיאלוגים מרירים-מתחכמים של הגיבורים/הקורבנות שהופכים תכופים ככל שהמצב נהיה נואש יותר.
קצת חבל שאיפשהו בשליש האחרון של הסרט הוא הולך, גם אם בכוונה, קצת לאיבוד. על אף הבחירה האמיצה לתת לנו מספיק רמזים כדי להבין מראש במה מדובר, אין "פיצוי" הולם בסופו. גם כשהוא מנסה להעביר אמירה מעט חתרנית על טבעו של המין האנושי, בשלב הזה קשה לראות אותה בתוך ים המפלצות.
