כשרצח הופך לספורט החדש בשכונה

הורים יודעים שברגע בו פוגש הזרע את הביצית נולדים הפחדים והחרדות לגורל הילדים. אל הרשימה הבלתי נגמרת של החששות ההוריים (אתם יודעים, אופנועים, אלכוהול, חזרה הביתה בלילה בשעות החשכה), נוספו בשנים האחרונות אויבים מיידיים וקיצוניים הרבה יותר, כאלה שההורים שלנו לא הכירו לפני שניים ושלושה עשורים. בני נוער הפכו להיות רוצחים קרים שאינם ממצמצים כאשר הם תוקעים סכין בבטן הרכה לא רק של הקורבן הפרטי, אלא של כל החברה הישראלית.

טורים קודמים של ענת לב אדלר בערוץ הורים:

אני האמא שתחגוג לביתה בת מצווש ביאכטה

חוגים לתינוקות? תנו לגדול בשקט!

אמהות במשרה מלאה? תפסיקו לנפנף בזה

מה נשים רוצות? רק עוד קצת זמן לעצמן, בבקשה

פצצות זמן שמתפוצצות לנו בפרצוף 

הקציר, תרתי משמע, של סוף השבוע האחרון אינו יכול להותיר אף אחד אדיש: גדי ויכמן, אב לשניים מבאר שבע, נרצח כאשר ביקש שקט מחבורת נערים-פושעים בליל שבת ופחות מ-24 שעות לאחר מכן קיפד את חייו אורגיל מואטי, בן 17 מרחובות, שנדקר למוות על ידי חבורה אחרת של פושעים צעירים. "לצערי, אנו עדים לאלימות גוברת בקרב בני נוער וצעירים ברחבי מדינת ישראל והגיע הזמן להיאבק בכך בחומרה", אמר ל-ynet ראש עיריית באר שבע, שמצידו פנה ליוחנן דנינו, מפכ"ל המשטרה כדי שיגביר את נוכחות השוטרים בעיר.

אין ספק כי מניעת פשעים על ידי נוכחות משטרתית מוגברת ברחובות והקפדה על עברה קלה כחמורה חשובים מאין כמותם, אך יחד עם זאת גם לאלמנט ההרתעה משקל מכריע בניסיון להחזיר את הביטחון לרחובות. על מערכת המשפט לערוך בדק בית רציני ולהחמיר את העונשים הקלים, עד כדי קלילים, המוטלים על בני נוער פושעים. למרות שהכתובת חקוקה כבר על הקיר, נראה שמערכת המשפט והמשטרה אינן קוראות אותה. עובדה. רק לפני ימים מספר ניתן גזר הדין לנער שרצח את חברו בראשון לציון. שמונה שנים בפנים. איזה סוג של הרתעה מייצר עונש קליל כל כך?

נכון שמדובר בקטינים, אבל כאשר הקטינים הללו הופכים לפצצות זמן שמתפוצצות לנו בפרצוף, לרוצחים שקוטפים חיי אדם ללא מחשבה או מצמוץ, יש לשפוט אותם במלוא חומרת הדין ולדאוג לכך שיישבו בכלא למשך עשורים רבים, בדיוק כדי לייצר את הרתיעה הרצויה בקרב מי שבטעות חושבים שלרצוח זה הספורט החדש בשכונה. וכן, גם עונש מאסר עולם הוא לא מדע בדיוני כאשר מדובר בצורך המיידי להגן על הצלם האנושי של החברה שלנו ולהשיב לאזרחים ולתושבים את תחושת הביטחון השדודה.

ללכת למשחק כדורגל? השתגעת?

לפני כשנתיים, ביקש הבן שלי, אז בן 11 לראות משחק כדורגל של נבחרת ישראל. כרמת-גנית שגדלה בסמוך לאצטדיון רמת גן, עברו עלי שנות נעוריי הקסומות באצטדיון העירוני, באימונים ובמשחקים של הנבחרת, וכל כך התרגשתי מהזכות לחזור לטריבונות המשופצות, הפעם בחברת הדור הבא. קנינו כרטיסים וגרעינים, הצטיידנו בכריות ובדגל ישראל והתכוננו לערב של בילוי משפחתי משובח.

איזו אכזבה נכונה לנו כאשר התיישבנו ביציע, וגילינו את פרצופו המאיים של הקהל שהיה סביבנו. מצויידים בשקית גרעינים ובשקית

ריקה להשליך לתוכה את הקליפות, גילינו שאנחנו די לפלפים, יושבים בלב ליבו של ג'ונגל מקומי, מלא בבונים שמקללים, מכים ויורקים את הקליפות ישירות על הבטון החשוף. איפה הימים בהם הרשו לי הוריי לנסוע בשבתות עם חברות למשחקים של מכבי נתניה, לאצטדיון המצומק ברחוב זנגוויל, כדי לראות איך עודד קורע את הרשת?

חיכינו לשריקת המחצית ושכנענו את הילדים שטוב לא ייצא מזה, חומקים החוצה אל החושך. הזכרתי את החוויה לבני, שביקש השבוע, כמעט שנתיים אחרי, ללכת למשחק כדורגל עם חברים. "אתה לא באמת חושב שאני אתן לך ללכת למשחק כדורגל, אתה לא זוכר מה קרה בהפועל לפני כמה שבועות?". והנה עוד זירה שנגזלה מאיתנו עם השנים והפכה לארץ ללא אשרת כניסה.

אנחנו אולי לא שמים לב, אבל העלייה במקרי האלימות ברחובות, בקניונים, בפארקים, על חוף הים, במגרשי הכדורגל מאיימת על החופש האישי שלנו, מכרסמת ביכולת שלנו לחיות חיים חופשיים ופשוטים, מעכירה את היומיום שלנו והופכת אותנו לחברה אפאטית וקהת חושים. חברה שהפרט שבה לומד שבטוח יותר לכבוש מבט במדרכה ולא להעיר על עוולות פשוטות, אם הוא מעוניין לחזור הביתה בשלום.

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן.