כבר לא צעירה, לא בטוח שאמצא אהבה

עם כל הכבוד למהפכה הטכנולוגית נדמה שבכל הקשור לפתיחות מנטלית אנחנו עדיין מדשדשים בביצה הטובענית של הדיעות הקדומות. קשה להתעלם מהעובדה שגם היום ניכר הפער בין אסופת המילים והפוזה ובין הדיעות האמיתיות, אלה שגם כשמאד מתאמצים לארוז בביטויים כמו "זרימה ופתיחות", מבצבצות אט-אט ונחשפות במלוא כיעורן ופשטותן.

עוד בנושא:

מעניין שעל רווק מתבגר אין סטיגמה שלילית

הפחד מזוגיות גובר על הפחד להיות לבד?

הלו קיטי: רווקה שרוטה והחתול שאיתה

בת 45, בלי בעל ובלי ילדים

ביום רביעי במהלך ארוחת הערב, רון סיפר על קולגה שלו, אשה בת 45 בלי בעל ובלי ילדים, שכל החיים טיילה ועכשיו התעוררה באיחור לא אופנתי. "נדפקו לה החיים. היא מתה לילד, אבל היא איחרה את הרכבת, כי מי רוצה רווקה זקנה בלי ילדים?", פסק. הקשבתי לו ובלעתי את הרוק.

למען האמת, כולם בשולחן היו מרותקים למילותיו, חלק צחקו מהתיאורים הבוטים וחלק אמרו שהוא מדבר שטויות, אבל כולם ניסו למצוא חן, להיראות סופר זורמים, כי כולנו נאורים ואוהבים, מלאי רוחניות וקבלה, מביטים לאחר בעיניים ומחבקים את השונה.

אבל בין המילים קל היה לזהות את מבטי הרחמים או אולי את מבטי ההקלה, שלא עליהם הבדיחה. מדהים לגלות איך כשמתפזר לו אבק המילים, רובנו עדיין שבויים עמוק בתוך תבניות מחשבה חונקות ודוחקות.

"רציתי לקחת את הזמן, אך יתכן שהזמן לקח אותי"

דבריו של רון עוד הדהדו בראשי כשפגשתי את ימית בת ה-39, שהגיעה כדי שאכתוב לה מכתב. ימית היא אשה מוקפדת מאד. היא מתפרנסת כמעצבת בכירה בחברה נחשבת, ובסך הכל משדרת נעימות ורוגע.

תחילה היא סיפרה שאצלה הכל בסדר, שיש לה מספיק כסף ודירה יפה שקנתה, שהיא מוקפת באנשים שהיא אוהבת ומנהלת את חייה ממש כמו שרצתה. אך ככל שהשיחה הפכה אינטימית יותר, קולה החל להיסדק, עד שעברה ללחישות: "רק בנושא אחד אני מרגישה שנכשלתי. עוד אין לי ילדים, התגרשתי מעט זמן אחרי שנישאתי.

"הייתי צעירה מאד ואחרי הפרידה הרגשתי כל כך חופשייה שלא הייתה לי סיבה למהר. רציתי ליהנות מהחיים, לקחתי את הזמן, אך עכשיו, רגע לפני שאני חוגגת יום הולדת של ילדים גדולים, אני מבינה שיתכן שהזמן לקח אותי". בשלב הזה כבר דמעות גדולות זלגו מעיניה. "הגעתי אליך כי קראתי שאת כותבת מכתבי אהבה וחשבתי שתעזרי לי לנסח מכתב קצת אחר, קשה לי לכתוב לבד", היא אמרה.

התיישבה לידה והיא החלה להיפתח: "בחודשים האחרונים תקף אותי פחד, חרדה אמיתית, כאילו התיישבה לי באמצע הלב ההבנה שכולם כבר מסודרים, לכולם יש משפחות, ילדים, הם לעולם לא לבד, בזמן שאני, בגילי המכובד, עוד חוזרת כל יום לבית ריק, להתמודד עם המחשבות והפחדים.

"כשהיינו קטנים קבענו להתחתן"

"החלטתי לכתוב מכתב לג'וני, החבר הכי טוב שלי, אני רוצה לבקש ממנו להיות אבא של הילד שלי, הורות משותפות אפשר לקרוא לזה. כשהיינו קטנים הבטחנו שאם נישאר לבד עד גיל 40, נתחתן אחד עם השנייה.

"אני יודעת שזה נאמר בצחוק, אבל הצחוק הזה הפך לרציני מדי ואנחנו כל כך אוהבים ומכירים אחד את השנייה הכי טוב שאפשר. הוא גבר מדהים, אז נכון שלהיות נשואה לו אני לא ממש רוצה, אבל אני יודעת שהוא יהיה אבא נהדר". הקשבתי לה בדממה, עיכלתי את שאמרה וכתבתי עבורה מכתב לג'וני. כך נראה המכתב:

"ג'וני שלי,

מצחיק שאני בוחרת לכתוב כשאנחנו תמיד יחד ומדברים על הכל, אבל הפעם אני לא יודעת לנחש איך תיראה התגובה שלך, וזה מפחיד אותי. אתה האדם הכי קרוב אלי, החבר הכי טוב, איש הסוד שלי. רק איתך אני הכי אני שיש, ורק אתה יודע במן דיוק מדהים איך להרגיע אותי, איך לתקן במילה אחת תחושות מקולקלות.

זה מרגיש כאילו רק אתמול ישבו יחד בבר, שני ילדים חסרי אחריות, ובהתנשאות מטופשות נעצנו מבטים בכל ה"זקנים" האלה ששתו לידינו. חשבנו שזה קצת מגוחך להשתכר בגילם, והנה עכשיו אנחנו הזקנים האלה. ואני אוהבת את החיים שלי ככה, זה פשוט החור הזה בבטן שמתרחב וגדל ולא משאיר מקום לנשום, וזה מכאיב לי וגורם לחשוב שאולי אני קצת מקולקלת.

אולי לא מספיק טובה, כי דווקא אני נשארתי מאחור, אבל יותר מזה אני באמת רוצה להיות אמא, אני רוצה ילד. ולהתפשר רק בשביל למלא את הרצון, אני לא מוכנה, ונכון שזה קצת ילדותי (ואני יודעת שאתה חושב ככה), ואולי באמת לא התבגרתי ואני עוד נאחזת בחלומות ריקים.

ג'וני, אתה יודע כמה אני אוהבת, כמה אתה אחר ומיוחד בעיניי, איש של כישורים וכישרונות, חכם בצורה מעצבנת ובעיקר אדם שאוהב נקי וישר. אני מבקשת שתהיה השותף שלי, שתחווה איתי הורות.

יחד נוכל להעניק לילד את כל מה שצריך, לאהוב אותו אהבה ענקית, אהבה של לב ושל שכל. אני יודעת ובעיקר מקווה שאתה לא נבהל, אולי רק משפשף קצת את העיניים, אבל אני באמת מאמינה שהכי נכון לי איתך, עם המחשבות והערכים עם כל האהבה שיש בך. ג'וני, תעשה איתי ילד?

אוהבת, ימית".

מחוץ לתלם

המכתב הזה גרם לי להרהר בחיים שלי ושל הסובבים אותי, ולגלות שגם אם לא ממש נעים להודות ואיש לא טרח לומר לנו מפורשות, הרי שבאופן כללי, כולנו עסוקים מעל הראש באינספור ריצות ורצינות, כשברקע פקקים, הסעות, תשלומים ולוחות זמנים, אינסוף משימות קטנות ואחריות שלא נגמרת.

וכמה כוח ועוצמה נדרשים לאלו שלא צועדים בתלם הזה, שלא חווים את המסלול המוכר, אלו שמסרבים ל"יישר קו" עם תכתיבים ודעות קדומות, על איך שהחיים צריכים בעצם להיראות.

בואו להתעדכן בכל מה שקורה בערוץ יחסים, גם דרך הפייסבוק

שחר הדר כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"