עזבו צלול כיין, אפשר מוגז כבירה?
שנים אומרים לנו שאנחנו מפספסים את הדברים הטובים בעיר הבירה שלנו, מהבשר ב"אדום" ועד האלכוהול ב"קזינו דה פריז". בחודש שעבר החלטנו לבדוק אם יש אמת בשמועות, והנה זה בא: דין וחשבון מאת כתבינו שעלו לירושלים וששו לה את הצורה

פיתה עם שוקולד באמריקן קולוני/ אסי גל

אמריקן קולוני הוא מבתי המלון הכי יפים שישראלי יכול להגיע אליהם בלי לשלם על כרטיס טיסה. מבנה עתיק, בדיוק על הקו שמפריד בין ירושלים המזרחית לעיר שחוברה לה, עם שקט שמצפים לו רק בצימר במעיין אל־חור.

 

עוד בערוץ האוכל:

עידן הקרח: המדריך המלא להכנת גלידות ביתיות

צנים הפלאים: כך תשדרגו את הטוסט שלך בסטייל

ארז קומרובסקי מציג: לחמי מחבת קיציים

 


 

אלפי פגישות דיפלומטיות התקיימו כאן לא רק בגלל המיקום הנוח לשני העמים. דיפלומטים אוהבים פינוקים, וכאן הם יקבלו את זה ביעילות ובמהירות, אלא אם בתור לגבינות של ארוחת הבוקר יעמוד לפניהם איזה עיתונאי במכנסיים קצרים ויבדוק כל גבינה לפני שהוא שם אותה בצלחת. בסוף לקחתי מכולן. וגם מהסמבוסק תרד. ומהלבנה, בשביל האותנטיות, כי בכל זאת מזרח ירושלים.

 

אמריקן קולוני ( )
אמריקן קולוני 

 

הצוות ערבי ברובו. אין רבים שמדברים עברית, אבל האנגלית מצוינת. הלבנה פחות. השקשוקה תענוג. על היוגורט עם הפירות ויתרתי אחרי שנישנשתי תות

והחלטתי שאני לא במצב רוח פירותי, ואז יצאתי החוצה לשולחן בפטיו שהדרך היחידה לתאר אותו היא "טובל בירוק".

 

ניסיתי לאכול בצורה מכובדת, ובאמת שפכתי על המכנסיים רק קצת גבינת עיזים.  הסתכלתי מסביב. משהו כמו 12 שומרי ראש - אוזנייה, חליפה והכל - התמקמו בעמדות מפתח באזור המרכזי סביב אח"ם שלא זיהיתי. בחוץ עמדו כמה ב־מ־וואים שחורים בלי מספרים עליהם, רק סמל המדינה וזהו. "מספר רישוי 'עזוב אותך'", העיר מישהו.

 

בינתיים סיימתי את פלטת הגבינות שלי ואת הסמבוסק, והחלטתי שאולי כן בא לי קורנפלקס. או מאפים. היו גם מאפים. אבל אז ראיתי את האישה שעושה פיתות על טבון. היא לא נראתה דרוזית, אז לא ידעתי אם אפשר לבטוח בה. מישמשתי את אחת הפיתות. היא נראתה הוגנת.

 

"יו וונט פיתה?", שאלה הלא דרוזית. "יש ממרח שוקולד?", שאלתי. "זה בא טוב עם ממרח שוקולד". נכון, היא חייכה, אבל אין.  "חבל", אמרתי וכבר תכננתי לחזור לריבות. אבל לא מקום כמו הקולוני ישאיר את אורחיו, או את עלוקותיו, לא מסופקים. "אני אשיג לך", אמר לי רב־המלצרים ונעלם לתוך המטבח.

 

המתנתי שתי דקות. הוא לא חזר. כל שאר המלצרים בחנו אותי. הם יודעים למה אני מחכה, חשבתי. בטח לא נעים להם כי ההוא לא מוצא ממרח, ומרוב מבוכה הוא מתחבא במטבח עד שאלך. עוד רגע ואני הולך. זהו. הלכתי.

 

חזרתי לשולחן עם פיתה ריקה וסיפרתי לעמיתי על קורותי. יאללה, בסדר, אז אין שוקולד. גם ככה הפיתה קצת עבה מדי. באותו רגע הגיע רב המלצרים עם סוסייר - הכלי הזה ששמים בו רוטב, ובמקרה הזה מספיק רוטב לצוות אוויר שלם - ובתוכו חצי קילו שוקולד מריר מומס.

 

כן כן. רב־המלצרים, שעכשיו מאוד הצטערתי שאני לא יודע איך קוראים לו כדי להודות לו על בסיס שם פרטי, הלך למטבח ופתח חבילת שוקולד שווייצרי והמס אותה על הגז לתוך מגה־סוסייר רק בשביל שאקבל את הפיתה עם ממרח שלי.

 

אחרי ארוחת הבוקר סיירנו בחדרים המעוצבים, כולל ספסל למנוחה במקלחת למקרה שהתעייפת מזרם המים. נדמה לי שהשארתי שביל של שוקולד מריר משווייץ על סדין כותנה ממרוקו.

 

חומוס לארוחת עשר/ תומר קמרלינג

עם אסי בציפוי שוקולד החל הלו"ז הצפוף שאירגן לנו נעם ריז'י, ירושלמי מלידה, ירחם האל על נשמתו - שהתנדב לשמש מדריך תיירים לעת מצוא. הגילוי הנאות מחייב לציין כי ריז'י הוא שותף בבר קזינו דה פריז והבעלים של המסעדות אדום, לבן וקולוני (זה לא באמריקן קולוני אלא במתחם הרכבת שבדרך בית לחם, כי למה לשבור את המסורת של לך תמצא משהו בעיר הזאת).

 

אבל הנקודה היא לא שלמדריך שלנו היו עסקים לקדם, אלא שהוא אחד מחדרי הלב הקולינרי־בלייני של העיר הזאת. אולי דווקא בגלל זה הוא חש צורך בטאץ' של ירושלמיות אותנטית, והביא אותנו לחומוס אבו חסן ברחוב סלאח א דין תוך השמעת ההבטחה המפורשת "הכי טוב בירושלים".

 

המקום: כל מה שאתה מצפה מחומוסייה אותנטית, ובמילים אחרות כלום. קומת כניסה/בליסה/העמסה כל כך צפופה שתנועה לא נכונה ואתה עם היד בתוך השמן של הצ'יפס, וקומה עליונה שעיצוב הפנים שלה מתבטא בנוכחותם של קירות.

 

תוסיפו שעות פתיחה קפריזיות, קהל גדול ומקומי במובהק, ותמחור שפשוט לא מאפשר לך לעבור את מגבלת ה־25 שקלים לסועד שגם גומע, וקיבלתם בדיוק את אחד מהכוכים המזרח־ירושלמיים האלה שדווקא חובבי קולינריה גבוהה מתנפלים עליהם כמוצאי שלל רב.

 

כך זה נראה באופן כללי. חומוס (צילום: ירון ברנר)
כך זה נראה באופן כללי. חומוס (צילום: ירון ברנר)

 

החומוס היה, מה אני אגיד לכם, חומוס. מהז'אנר הגרגירי־קריר, לא הדייסתי־חמים. אכלתי טובים יותר. ניגבתי גרועים הרבה יותר. להגנתו של אבו חסן ייאמר שנחתנו אצלו כרבע שעה אחרי ארוחת בוקר של אלופים בלהשיג טובות הנאה, ולגנותנו ייאמר שבגילנו הממוצע כבר מיצינו את הטרנד של החומוס־יודעי־ח"ן שפתוח שלוש שעות ביום. פעם גם אנחנו היינו נוהים אחרי האוצרות הלוקאליים האלה, אבל לא לעולם חסן.

 

כתבתי את זה בעבר, והנה אני כותב את שוב: אותנטיות היא אובר רייטד. הנה, באמריקן קולוני אין שום דבר אסלי חוץ מהמלצרים, ומגניב שם טילים. ואילו אבו חסן, נאמן למקור ככל שיהיה, פשוט לא יכול להתחרות במנעמי המודרניות. לראיה, מיד אחרי החומוס של אחרי ארוחת הבוקר מצאתי את עצמי מתענג על ארוחת עשר־דקות־לא־אכלנו ברופטופ שבמלון ממליא.

 

אנטרקוט לארוחת ערב/ ניב שטנדל

עם רדת ערב הזדעזע נעם לגלות שלא אכלנו מאז השקיעה, ולקח אותנו לאדום שלו. זאת מסעדה ותיקה; היא נולדה חודשים ספורים לפני בלייזר, מה שהופך אותה לבת 11 שנים, מה שהופך אותה במושגים ירושלמים למוסד מבוסס ובמושגים תל אביביים לאייקון נצחי.

 

זאת גם מסעדה מצליחה שכבר זכתה למספיק שבחים מפי אנשים שמבינים בזה. למעשה, הבעיה היחידה שהסתמנה בה היא המיקום. לא חצר פיינגולד העתיקה והמקסימה שליד המדרחוב: ירושלים. אבל הנה, גם על זה התגברנו והגענו, רעבים כמו שרק אנשים שכבר אכלו היום שלוש פעמים יכולים להיות.

 

בזמן שהתמקמנו והתפנקנו על אלכסנדר גרין התחיל זרם אדיר של ראשונות לשטוף את השולחן. שומרי הכשרות קיבלו רביולי גבינת עיזים, הצמחונים קיבלו קערות עם עלים - ברצינות, עולש? זה שם של אוכל? - ואלה שאוהבים לאכול קיבלו מולים.

 

חוץ מאלה הונחו לפנינו גם פטה כבד (מתים על כבד הירושלמים האלה); שקדי עגל מוקפצים על חמאה שרופה על מצע של פירה כרובית, כמה נשמע פלצני ככה טעים; וקרפצ'ו מעולה, שעל פי יודעי דבר (וקמרלינג) זה תו תקן למסעדה טובה.

 

הירושלמים חולים עליו. פטה כבד (צילום: shutterstock)
הירושלמים חולים עליו. פטה כבד (צילום: shutterstock)

 

בין לבין המשכנו להשיק צ'ייסרים, כי מישהו הפיץ את השמועה שהחבר'ה מבלייזר בעיר, ומהבוקר אנשים רק ציפו לראות את השתיינים מהכרך כאילו מדובר בקרקס אלכוהול נודד. אז הם השקו אותנו לשוכרה וחיכו לראות אותנו עושים שטויות. אסי כבר עבד בשירותים על נאמבר ההקאה המפורסם שלו.

 

כדי לוודא שיהיה מה שיספח גם את הוודקות ואן גוך שרצו על השולחן, הגיעו המנות העיקריות. מובן שהזמנתי את האנטרקוט, שמגיע עם חמאת שום מעליו ופירה מתחתיו, ומובן שהוא היה מצוין. הייתי אומר שחסר איזה משהו לידו, אלמלא הייתי מפוצץ עד לגרגרת בשקדים ובקרפצ'ו.

 

זה נראה כמו זמן טוב להפקיד בשירותי המסעדה את החומוס מהעיר העתיקה, אבל בדיוק הגיע אחד ממנהלי המקום עם עראק ירושלמי בטעמי תאנים ותמרים. וכשאני אומר עראק ירושלמי, אני מתכוון שככה קוראים לו. אז שאר רוח אין לו, ועד כמה שאני זוכר שאנן סטריט עף בכלל על עראק איילים, אבל הירושלמי הזה לא רע בכלל.

 

כשהגיעו הקינוחים היינו מפורקים, חוץ מאסי שחזר מהשירותים קליל כמו בריזה ירושלמית. אפילו המלצרית, אחרי שהכרחנו אותה להוריד איתנו שלוש־ארבע כוסיות, התחילה להתנדנד כמו אברך ליד הכותל. אני מצידי ניגבתי קרם ברולה. כבר אמרנו, מרוץ סבולת.

 

בדרך החוצה ניגש נער שיכור לשולחן של תיירים במסעדה פתוחה לרחוב, הרים את בקבוק היין שניצב ביניהם ולקח שלוק. ברוח הימים האלימים הייתי מצפה שבתגובה הוא יזכה לאגרוף שיעיף אותו לחדר המיון של הדסה הר הצופים, אבל לא. אולי התיירים כאן נינוחים יותר. ואולי הם חושבים שזה פשוט סינדרום ירושלים.

 

בירה לגרפס לילה/ איציק שאשו

סינדרום ירושלים או סינדרום בארותיים, בתשעה מעשרה מקרים היה הטינאייג'ר ההוא לומד בדרך הכואבת שיש דברים שלא עושים. מצד שני, זה באמת היה קטע מצחיק. מצד שלישי, עם כל מה ששתיתי, רוב הדברים נראו לי מצחיקים באותו רגע. זה מה שקורה כשאתה מגיע עם נהג תורן לעיר שחוברה לה יחדיו כדי לגלפן לך את הצורה. מלשון גילופין. כן, המצאתי מילה עכשיו.

 

אפילו כשהגענו לסינמטק ירושלים, המקום האחרון בעולם שמתקשר אסוציאטיבית עם אלכוהול — טוב, אחרי גבעתיים — חיכו לנו על המרפסת שצופה לעיר העתיקה שתי חביות טריות וקרירות של בירה. הראשונה Oatmeal Stout, השנייה Pale Ale, וממש קרוב אליהן עמדו שני חבר'ה וחייכו כחתנים בחופתם.

 

קוראים להם איציק ודני שפירא, הם ירושלמים, ובקיץ שעבר הם התחילו לייצר ולמכור את בירה שפירא. היום אתם כבר יכולים לשתות את התוצרת שלהם ביותר מ־100 נקודות ברחבי הארץ, והמבשלה שהם הקימו ליד בית שמש עושה יותר שעות נוספות מסטאז'רית באיכילוב. עם זאת, ייתכן שהחיוכים שלהם נבעו מכך שהם התחילו לשתות לפנינו.

 

רק נפרדנו מהאחים שפירא (עם חילוץ הבטחה מפורשת שישלחו לנו דגימות מבירת החיטה החדשה של המבשלה, כי אנחנו שונאים לשלם אפילו על בירה טובה), וכבר פגשנו שוב את הבקבוקים שלהם בבר־מסעדה הכי מגניב בירושלים: קזינו דה פריז ברחבת השוק הגרוזיני של מחנה יהודה.

 

עברנו בין בסטות מנומנמות, שיתעוררו לעוד יום של ירקות טריים וסיסמאות מכירה עילגות כשכבר נהיה בתל אביב, ונדחקנו לשולחן צדדי בחלל הפנימי של המקום. כן, ממש נדחקנו. אמצע השבוע, עוד מעט אמצע הלילה, והמקום מאוכלס עד אפס מקום בבליינים מכל הסוגים והמינים.

 

על הבר, כתף אל כתף, ישבו מכופתרים שמנסים לשלב ביזנס עם פלז'ר וסטודנטים מבצלאל שמנסים לשלב גופיית סבא עם משקפיים שעובדים רק על האף של אלביס קוסטלו. בחוץ, מפאת חוסר מקום ורצון לעשן, התיישבו חלק מהמבלים עם הדרינק שלהם על ספסלי העירייה או על הבסטות. קצת מזכיר את פלורנטין בתל אביב, רק בלי כל הרפדיות מסביב ועם וייב הרבה יותר בריא. להגיע למחנה יהודה ולהתפייט על האווירה זה תמצית המדור "אנשים שצריך להרוג", אבל זה מה יש. תהרגו אותי.

 

בדרך חזרה לאוטו התחדדה התובנה הכי רצינית שלנו מיום ירושלים הזה: עם כל האסוציאציות שהיא עושה לכם ולנו, לעיר הזאת יש פוטנציאל מגניבות גבוה דווקא בגלל כל הדברים שלא נמצאים כאן עוד מלפני הספירה. נגיד, הנוף שנשקף מהגג של פרויקט ממילא ומהמרפסת של הסינמטק. נגיד החצר הפנימית של אמריקן קולוני. נגיד שני העמודים הצפופים של תפריט האלכוהול בקזינו דה פריז.

 

תיירים שבאים בגלל ההיסטוריה ונשארים בגלל שמגניב. הנה חזון ששווה להרים בשבילו כוס גדולה של שפירא.

 


 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה עזבו צלול כיין, אפשר מוגז כבירה?
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד