"חיות הדרום הפראי": קסום במובן המטריד
בן צייטלין מציג ב"חיות הדרום הפראי" פנטזיה קסומה על חיים עלובים. למרות הכישרון הרב שלו ושל הכוכבת הצעירה קוונז'אני וואליס, לא פעם הסרט הפיוטי הזה גובל בקיטש
כוחו של "חיות הדרום הפראי" ("Beasts of The Southern Wild") טמון קודם כל במקום הפיזי שבו הוא מתרחש: טריטוריה ממשית המשלבת אפוקליפסה תנ"כית ופולקלור דרומי אותנטי, מיתולוגיה וריאליזם, ומעל הכל - המים. המים שמציפים, שוטפים ונסוגים, והם הדימוי המרכזי בסביבה שמאופיינת בשבריריות קיומית.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
המקום המופלא הזה מכונה "האמבטיה", קהילה מעורבת של שחורים ולבנים החיה במזבלה ססגונית בדרומה של לואיזיאנה. מיקומו הגיאוגרפי של המקום מעמיד אותו בסכנה מתמדת של הצפה, אך תושביו מסרבים לעזוב אותו. ואכן, הסרט מתעקש לעצב את הסביבה הפיזית והאנושית המנותקת שבתוכה הוא מתרחש כאתר קסום והרמוני, לפחות כפי שהוא נחווה מבעד לעיני הגיבורה שלו.
זוהי השפאפי (קוונז'אני וואליס), ילדה שחורה בת שש שהיא ואביה מתגוררים בשכנות בשתי בקתות עלובות מוקפות עשב פרא, באזור שמה שמבדיל בינו לבין הציביליזציה הוא סכר. השפאפי מלווה את הסרט לכל אורכו בקריינות המשלבת (כפי שמקובל לא אחת בסרטים שנצמדים לפרספקטיבה של ילד) תמימות ופיקחות. על גורלה של האם איננו יודעים דבר, למעט משפט קצר שנמסר מפי האב - "היא שחתה הרחק מכאן".
אין הרבה עלילה בסרט, שעוקב אחר חייה של השפאפי בחברת אביה (דווייט הנרי, שכמו רוב המשתתפים אינו שחקן מקצועי), המניח לה לדאוג לעצמה, ובסביבה המורכבת בעיקרה מדייגים ושתיינים. בדמיונה היא רואה דימויים אפוקליפטיים שמקורם בהתחממות הגלובלית, ומתמודדת מול עדר של ביזונים. דימויים עזים אלה מייצגים את תהליך ההתבגרות שהגיבורה הצעירה חווה בשלב מוקדם מדי בחייה, את יכולת ההתמודדות וההישרדות שהיא רוכשת ואת ראשיתה של הבנה את דרכי העולם ומקומה בתוכו.
תחילתה של סוּפה, סופה של אגדה
על אורח החיים הזה מאיימת הסופה (הסרט מתייחס להוריקן "קתרינה" מבלי להזכירה בשמה), ובעקבותיה נדרשים התושבים להתפנות מבתיהם. זוהי הפעם הראשונה בחייה שבה נתקלת השפאפי במה שנמצא מעבר לעולם הסגור והאגדתי שבו היא חיה, ואז גם מתברר לה שבקרוב תצטרך להשתמש בכישורי ההישרדות שהנחיל לה האב.
אך על אף הסביבה מוכת העוני והעליבות, "האמבטיה" מתוארת כאוטופיה. מעין גן עדן עלי אדמות שמתקיימת בו אחווה בין בני אדם, והיא נטולת מתחים גזעיים או קונפליקטים מכל סוג אחר. מבחינה זו יש משהו מיופייף בסרט שביים בן צייטלין, לפי תסריט שכתב עם לוסי אליבר (שמחזה פרי עטה, "עסיסי וטעים", שימש לו בסיס). הרשויות נתפסות כגורם המאיים על שלוות הקהילה האידילית הזו ושלמותה, שחבריה מסרבים בתוקף להתפנות למקום המקלט שאורגן בעבורם.
כאמור, "חיות הדרום הפראי" מתרחש בסביבה שבה הכתה "קתרינה" ומתייחס לקטסטרופה ההיא. אך סרטו של צייטלין, שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בסנדאנס וכן בפרס "מצלמת הזהב" ליצירות ביכורים בפסטיבל קאן האחרון, אינו מתאר עולם פוסט אפוקליפטי קודר.
אדרבא, השיטפונות וההרס שהם מביאים איתם נדמים כחלק אינטגרלי מהמקום הזה. הסכנה הקיומית ומלחמת ההישרדות, כמו גם הניתוק הכמעט מוחלט מהעולם, מעצבים את "האמבטיה" כטריטוריה קיצונית ומושכת. משהו שמזכיר את העולמות המתוארים בסרטיו של ורנר הרצוג ("גריזלי מן", "מפגשים בקצה העולם").
מאידך, יש משהו בעולם האוטופי הזה שמזכיר מאוד את סרטו התיעודי של רוברט פלהרטי, "סיפור לואיזיאנה" (1948). הסרט ההוא, שהתרחש באזורי הביצות של לואיזיאנה, תיאר את ההקסמות שחווה ילד מהעולם האידילי והבראשיתי שסובב אותו, ואשר עתיד להשתנות בעקבות עבודות קידוח נפט שמתבצעות באזור. היה זה סרט קסום ופיוטי באמת.
השטאנץ המוכר של "קולנוע עצמאי"
אבל המילה "קסום" מקבלת משמעות מעט לא נעימה בהקשר של "חיות הדרום הפראי". העליבות בסרט זה מוצגת כפנטזיה, והתנאים התת-אנושיים בהם חיים תושבי האזור מתוארים באופן פולקלוריסטי. צייטלין מבקש לעצב את "האמבטיה" באמצעים פיוטיים המזוהים עם הריאליזם המאגי, אך התוצאה גובלת לא פעם בקיטש.
צייטלין, שביים קודם לכן מספר סרטים קצרים (ועבד תקופה מסוימת עם אמן האנימציה הצ'כי יאן סוונקמאייר), הוא ללא ספק תגלית. הוא כאן כדי להישאר. אבל דומה שסרטו הראשון הוא תוצר מובהק של מעבדות סנדאנס. סרט שמביא סיפור התבגרות בשילוב מושלם של חספוס ופיוט. השטאנץ המוכר של מה שהחבר'ה מהפסטיבל במדינת יוטה נוהגים לקרוא לו "קולנוע עצמאי".
יש משהו בסגנונו הפואטי ובדימויי הטבע של צייטלין שמזכיר את עבודותיו של טרנס מאליק. אבל מה לעשות שהמשהו הזה נדמה יותר כמו חיקוי, בעיקר כאשר הוא מלווה בקריינות הפיוטית-יתר של השפאפי שמדברת כפי ששום ילדה בגילה חושבת ומתבטאת.
חלקו האחרון של "חיות הדרום" נהפך לאודיסיאה סוריאליסטית מרהיבה, שבה השפאפי וחבריה מגיעים לבית זונות קסום הממוקם על אסדה בלב ים, בחיפוש
אחר אמהּ. זוהי סצינה המעידה על כישרונו הרב מאוד של צייטלין (שגם היה שותף לכתיבת המוזיקה הסוחפת), והיא משלבת בין אלמנטים מיתיים ורגשיים באופן מושלם.
ומעל הכל מצויה שם קוונז'אני הבלתי נשכחת. קשה להתיק את העיניים מהילדה השחורה בעלת רעמת האפרו המרשימה, המבט החקרני סקרני, הנחישות ואינסטינקט ההישרדות המופלא. זו, ללא ספק, דמות שנחרטת בזיכרון, ובזכותה - גם הסרט.
