"ידעתי שאחרי שאנצח את הסרטן, אמצא אהבה"

עוד בנושא:

חולת אפילפסיה: אהובי נפרד ממני בגלל המחלה  

היא יפהפיה סקסית והיא חולה במחלה קשה

אם את אשה, ממש אסור לך להיות חולה

הרגשתי שעולמי חרב עלי

"ברגע אחד", מספרת טליה, "עבר הכלב משכיבה על הגב ומשחק לתקיפה חזיתית, ונשך אותי בפניי. מהר מאוד מצאתי עצמי בניידת טיפול נמרץ, מובהלת לבית חולים כשאין לי מושג מה בדיוק קרה לי. את המשמעות הבנתי רק לאחר מכן, כשנאלצתי לעבור ניתוחים רבים לשחזור פני המושחתות.

"במשך שלושה חודשים סירבתי להביט במראה והתנחמתי בעובדה שהנה, עוד רגע אני חוזרת לעבוד עם בעלי חיים, חוזרת לשגרה שלי והכל יהיה בסדר". אבל המציאות הוכיחה אחרת. בביקור שגרתי בקליניקה בה עבדה, נפגשה טליה בפעם הראשונה לאחר הפציעה עם כלב.

"אני, שבעלי חיים היו משהו טריוויאלי עבורי, האהבה שלי, פתאום הבנתי שאני פוחדת מהם, לא מסוגלת לגעת, לא מסוגלת להתקרב. הרגשתי שעולמי חרב עלי. לטפל בבעלי חיים זה הדבר היחידי שאני יודעת ורוצה לעשות. מה יהיה עלי עכשיו?".

לאחר ארבעה חודשים, עדיין ללא מענה כשהיא מחוסרת עבודה ומתמודדת עם ההחלמה מהפציעה, גילתה טליה בבוקר שגרתי להחריד, גוש בחזה. בדיקת ממוגרפיה אישרה את הנורא מכל: לטליה יש סרטן, סרטן השד.

מאותו הרגע, כשהיא עדיין מחלימה מהפציעה בפניה, נאלצה טליה לצאת למלחמה על חייה. טליה משתפת: "הרגשתי שאני בשפל של חיי. חזרתי לבית אמי, איבדתי את העצמאות הכלכלית שלי, פני עדיין לא חזרו למצבם הקודם, והנה עכשיו - סרטן".

"רציתי שהסרטן הזה ייקח אותי מהעולם הזה"

המלחמה בסרטן החלה, והוחלט לכרות לה את השד הימני. ואז התחילו הניתוחים לשחזור השד. טליה עברה בשנה וחצי האחרונות כולל הפציעה בפניה, סך כל של 11 ניתוחים. כשהיא יושבת מולי ומספרת על הרגעים הללו, עצב תהומי ניכר בעיניה ומשליך גם עלי תחושה של מחנק: "הרגשתי אפס. לא הכרתי את עצמי. לא עבדתי, משפחתי התמוטטה כלכלית עקב פציעתי והמצב הבריאותי שלי, כי נאלצה לתמוך בי עם כספים שלא היו לה.

"רוב חבריי התרחקו ממני, ואלה שנשארו היו שם, כי התעקשו לא לוותר עלי. זוגיות לא נראתה באופק, הרי מי בכלל ירצה אותי במצבי?! חיי נעצרו. הרגשתי שהם עומדים להסתיים. אני בעצמי לא רציתי לחיות יותר, רציתי שהסרטן הזה ייקח אותי מהעולם הזה. הרגשתי שגם ככה ייטב לכולם בלעדי".

"במשך מספר חודשים ניסתה ד"ר מרב בן דוד שליוותה אותי באהבה ובמסירות במהלך ההתמודדות עם מחלת הסרטן לדובב אותי ולדבר לליבי. היא הציעה שאלך לסדנה שמעבירות גלית זעפרן ואסתי זקהיים, שנקראת 'נשימה חדשה' . זאת עמותה שעוזרת לאנשים להתמודד עם מחלת הסרטן ועם היום שאחרי המחלה, לעשות שינוי ולהבריא מנטאלית.

"היא חשבה שאוכל לשאוב כוחות מחודשים. אבל דחיתי זאת מכל וכל, עד לרגע אחד שבו הגעתי לייאוש ושפל כל כך גדול והרגשתי שאין לי יותר מה להפסיד, אז התקשרתי. מהעבר השני של הקו ענתה גלית זעפרני ומסרה לי פרטים לגבי הסדנה ועלותה.

"בשלב ההוא לא יכולתי לממן שום הוצאה כלכלית חריגה, אבל גלית עודדה אותי ואמרה לי שהיא תבדוק מה ניתן לעשות. ואז הגיעה הטלפון המיוחל: 'מצאתי לך תורמת', אמרה גלית. 'ישנה אשה שעברה את הסדנה, שמעה את סיפורך ורוצה שתהיי שם'.

"לא האמנתי למשמע אוזניי. זה היה רגע גדול ומשמעותי עבורי. אדם שלא מכיר אותי בכלל יצא מגדרו לעשות מעשה עבורי. כנראה שאני צריכה להיות שם. ומאותו הרגע השתוקקתי להגיע לסדנה ולחוות אותה". טליה מחייכת ומשתפת: "התעוררתי במצב רוח טוב. בעת ההיא כמעט ולא היו ימים כאלה ולכן זה לא היה מובן מאליו עבורי.

מי אמר שהחיים חייבים להיעצר?

"הגעתי לשם ומהתחלה התחושה הייתה מפתיעה. הייתי האשה היחידה שהייתה רווקה בקבוצה, הורדתי את ממוצע הגיל בקבוצה באופן משמעותי והרגיש לי שאף אחת לא יכולה להבין אותי, אף אחד לא יכול להבין מה זה בשבילי לאבד את השד שלי. מה זה עבורי לדעת בתור אשה שרוצה בעתיד להיות גם אמא, שלא אוכל להניק מהשד הימני שלי עד כמה זה חזק ומשמעותי עבורי.

"אבל שעות ספורות אחר כך הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, שאין באמת הבדל ביני לבינן. אומנם יש לי אובדן שאף אחת מהן לא תוכל להבין, אך גם הן חוות אובדן משלהן שלא אוכל להבין. לכל אחת מאיתנו יש קשיים שאיתם היא מתמודדת, ומה שמאחד אותנו היא החוויה הכללית שלנו, הסיבה להיותנו כאן ביחד.

"זאת התחושה הזאת", מספרת טליה, "שאתה בעצם מבין שהיום אתה ממשיך את שארית חייך, שהם לא חייבים להיעצר כמו שבעצם הנחת להם. הבנתי שאני לא באמת חייבת להמתין לסרטן שילך - בשביל להמשיך לחיות. אני חייבת לחיות כאן ועכשיו. ברגע שיצאתי ממצב של קורבנות ומסכנות הבנתי מה יש לי להציע לחיים האלה, הבנתי שאני מקבלת מה שאני צריכה ושזה לא תמיד חופף למה שאני רוצה, ויותר מהכל - הבנתי עד כמה אני רוצה להיות אמא ועד כמה אני כמהה לאהבה".

הזדמנות שניה

במהלך שלושת ימי הסדנה טליה קיבלה תשובה מבית החולים תל השומר, שהיא נקייה מסרטן. כששאלתי את טליה איך היא הייתה מתארת את התחושה לאחר קבלת הבשורה, היא בחרה דווקא לדבר על אמא שלה: "אמא שלי היא הגיבורה הגדולה שלי ותמיד תהיה. אומנם אני התמודדתי עם מחלת הסרטן, אבל אמא שלי התמודדה עם בת שיש לה סרטן, עם מצבי הרוח שלי, גלי החום, עם הטיפולים, הניתוחים, המצב הכלכלי ועם היעדר העזרה".

"את מבינה", טליה ממשיכה, "במהלך שלושת ימי הסדנה הבנתי שאני רוצה זוגיות וילדים יותר מכל דבר אחר. קיבלתי חיזוקים שאני נפלאה ככה, כמו שאני. שאני לא צריכה להתפשר אלא לקבל את הטוב שמגיע לי, ואז קיבלתי את ההודעה שאני נקייה מסרטן וזאת הייתה מעיין חותמת שהנה, קיבלתי הזדמנות שנייה ובחרתי להשאיר לרגע, את העולם בחוץ, ולהתמקד בכל מה שטוב בחיים החדשים שלי".

וכך היה, לאחר שחלפו שלושת ימי הסדנה טליה שבה לביתה כשמלווה אותה משפט מהסדנה אותו החליטה לאמץ ונשאר חזק מאוד בתודעתה: "מותר לי להיות קורבנית ומסכנה במשך 16 שניות, אבל אז עלי לחייך. הצבתי לי מטרה לחייך והצלחתי, ואז כשאתה מצליח החיוך משתלט עליך והוא מה שנשאר".

יום לאחר הסדנה, כשהיא נקייה מסרטן ומחוזקת, שלחה באומץ רב טליה את לחמה על המים והחליטה לפרסם פוסט, בקבוצה בה היא חברה, של רווקים ורווקות שאוהבים בעלי חיים בפייסבוק, בהנהלתה של אורית ברוך, וכך כתבה: "היי. קוראים לי טליה. אני בת 26 ומתגוררת בפרדס חנה. במקצועי אני מאלפת כלבים ואסיסטנטית של וטרינר. האם יש פה בחור נחמד, בן 26 לפחות, המחפש קשר רציני?".

יום לאחר מכן טליה קיבלה הודעה ממשה פסקר בן 30, וטרינר במקצועו, שקרא את הפוסט שלה והתרגש מאד. טליה מספרת בהתרגשות: "שוחחנו בטלפון ונפגשנו, ומאותו הרגע הרגשנו שזה 'זה'. היה ברור לנו שאנחנו ביחד. מסוג הדברים שאתה מרגיש בטבעיות שזה נכון. החלטתי שאני פורסת את כל הקלפים על השולחן וסיפרתי למשה את כל מה שעבר עלי בשנה וחצי האחרונות. להפתעתי הרבה - משה נשאר".

התכונה שטליה הכי מעריכה במשה היא טוב לבו שניבט ממנו, "משה הוא בעצם כל מה שרציתי וכל מה שביקשתי לעצמי. אנחנו מעמיקים את הקשר בינינו ומדברים על מעבר לדירה משותפת. פתאום האפשרות להיות בת זוג ואמא שנראו לי כבלתי אפשריות - מתגשמות. החלום שלי מתגשם".

רק עוד טעימה אחת

כשאני חושבת על מוות זה מתחבר אצלי מיד למחשבות על איך אמות, וכמעט תמיד אני מוצאת את עצמי מייחלת למוות של אמצע הלילה. רק לא לדעת שזה קורה, לא לסבול, ולא להיות מופתעת.

אבל כשהחיים מאיימים עליך במוות, הם מכריחים אותך לחזור ולהכיר את עצמך, לחזור למה שאתה אוהב, לטעום עוד פעם אחת ממה שאתה אוהב, לקרוא שוב את הספר הכי אהוב עליך, לעשות מעשה שאולי רצית ולא עשית, כי זה עכשיו או לעולם לא.

כשאני יושבת מול טליה, אני מרגישה כאלו שאני יושבת מול החיים בהתגלמותם. החיוך הזה שלה והאופטימיות, הם המסר שלה לכל מי שיפגוש אותה ובמיוחד לעצמה, מדי בוקר כשהיא מסתכלת על דמותה במראה.

יש לכם מה להגיד לטליה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים